3Bikes - שביל ישראל באופניים

ירושלים (הנה אני בא)!

היום שחששנו ממנו ביותר הגיע- העלייה לירושלים! עד לפני יומיים חשבנו שנשאיר את הציוד בשער הגיא ונעלה קלילים וזריזים את העליות הקשות לעיר הקודש. אממה, המזל השתבש והתיקים נשארו במקומם (על הסבל) וגם אנחנו לא רצינו להתקע בעליות לירושלים כשפתאום יורד עלינו הליל. התחלנו את הרכיבה מבי"ס שדה בית מאיר ועלינו גבוה גבוה לכניסה לישוב. לא עברו 10 דקות ויגאל כבר נפצע עמוקות ע"י אזיקון מרושע ושוב נאלצנו לבצע חבישה בשטח.

יצאנו מהיישוב וירדנו עם שביל ישראל לנחל כסלון בדרך מהירה מהצפוי וללא עליות קשות או מורגשות. שאלנו את עצמנו- מתי כבר עולים לגובה?? וכקילומטר לפני הישוב צובה קיבלנו את התשובה. הגענו לעלייה מטורפת שבקושי סיימנו ברגל ולבסוף הגענו לישוב ועשינו הפסקה קצרה עם וופלים וקפה.

משם המשכנו לסטף ושם גילינו שירושלים המציאה שביל שמגיע מהסטף עד לירושלים.

כל עוד השביל תאם את שלנו, היינו מבסוטים ולא היו בעיות, עד שהשביל שלנו ושביל ירושלים התפצלו, אז החלטנו לנסות לאלתר ולעקוב אחרי שביל ירושלים, שהתגלה כשביל להולכי רגל מינוס (נינג'ות). אחר כך השביל התרחב וגילינו שהוא מגיע לרמות, לא בדיוק הכיוון שלנו אבל אם זה ירושלים- אנחנו לא נתלונן.

אילתרנו בשטח וראינו שביל שנראה לנו כמגיע למרכז העיר ועקבנו אחריו בעלייה נוחה ויעילה, אשר בתוך חצי שעה הביאה אותנו לשדרות בגין, כקילומטר ממחלף גבעת שאול שבכניסה לעיר. עם מעט ניווטים ברחבי ירושלים והרבה אנשים שאמרו "וואי וואי וואי" כששאלנו אותם איפה המלון, הגענו למלון, הורדנו את הציוד וללא עיכובים נוספים יצאנו לכותל!

ולאחר כל המאמץ והזיעה, הגענו לכותל וכמובן- לא הכניסו אותנו עם האופניים. אז נאלצנו להשאיר אותם בחוץ ולהיכנס ברגל, על מנת שיגאל יוכל לשאת תפילה ולהניח תפילין.

חזרנו למלון בשעה 17:00 ונכנסנו להתקלח ולהתרענן לקראת ארוחת הצהרערב אשר תוכננה כבר בראשית היום, נכנסנו למונית ונסענו לאיוו מיטבורגר המפורסם. אחרי שאכלנו מנה עסקית שכללה 400 גרם של בשר, ליגאל היתה דודא לגלידה והלכנו לאכול באלדו גלידה טעימה מאוד (0% שומן פרווה!!) החלטנו שאי אפשר לסיים את היום בלי כוס בירה קרה ונסענו באוטובוס לדאבלין, הזמנו בירה וגילינו שיש לנו 5 דקות לסיים אותה כדי לקבל אחת נוספת בחינם, לא שווה את המאמץ.. אבל היינו חייבים.. אז שתינו מהר וקיבלנו עוד אחת, לא ממש השתמשנו בה, מלבד סחרחורת קלה (זה כי כשאוכלים בריא הרבה זמן ולא שותים, האלכוהול משפיע מהר.. באמת, תבדקו), חזרנו למלון (שהיה 40 מטר מהדאבלין) וניסינו לראות את משחק הנבחרת אבל נרדמנו הרבה לפני שהוא הסתיים.

לילה טוב.

רוכבים אל הלא נודע…

התעוררנו הבוקר במיטות של דידי מלאך השביל והתחלנו לדווש. בהתחלה הייתה בעייה למצוא את השביל הנכון, כי מה לעשות- גימזו התרחבה.. לאחר מבט עילי על השטח מצאנו את השביל והתחלנו לרכב. בהתחלה ירידות היוו את המסה הקריטית ואח"כ התחלנו להרגיש ברגלינו את העליות לכיוון לטרון ושער הגיא.

הדבר המעניין היה שידענו את גובהו של שער הגיא (300 מטר) ובכל פעם שהתקרבנו לגובה הזה ירדנו ירידות שביאסו אותנו כי ידענו שאח"כ נעלה אותן…

הפסקת צהריים עשינו בלטרון ואף שנ"צ מינימלי בשמש התזזיתית והחלטנו לנסות להתחיל לעלות את דרך בורמה. הגענו לתחילתה ליד מחלף שער הגיא, הבטנו קלות במפות ויצאנו לדרך למעלה. הדרך הייתה תלולה מאוד ובחלקה אף הצלחנו לרכב עם הציוד הלא מסייע בעליות.

אחרי דיוושים חוזרים ונשנים ,כמה הליכות קצרות בעליות חמורות במיוחד והחלפת אופניים בין יגאל ואיתי הגענו לבית מאיר- ישוב דתי שטומן בחובו בית ספר שדה אשר נקרא גם "רמות שפירא".

ירדנו את כל המושב (סביבות ה-50 מטר) וחשבנו כבר על העלייה בבוקר שלמחרת. אחרי שדיברנו עם שני מטיילים משביל ישראל הסמוך נכנסו לחדרנו וחשבנו מה נוכל לזלול…..

פסטה? מאוס… טונה? טחון.. עשינו חיפוש ומצאנו שווארמיה שעושה משלוחים למקום הנידח שבו נימצאנו.. אז הזמנו 3 מנות שווארמה ו-2 פלאפל ומגש של חומוס ושבענו כמו שהרבה זמן לא שבענו….

הלכנו לישון מפוצצים וחוששים מעליות היום הבא לירושלים..

בעצם יש דברים כאלה

6:00 בבית משפחת סימונס, מסיימים להתארגן עם כוס קפה (כי 6 שעות שינה זה לא הרבה) ויוצאים לדרך בכיוון כפ"ס. בדרך לשם יגאל התחיל לשמוע רעשים מחשידים מכיוון השרשרת שלו. עכשיו חשדנו ועברנו דרך "ענק האופניים" שהיה על הדרך, שם הוחלפה השרשרת הישנה באחת חדשה מתוצרת KMC (מה זה? אם מישהו מכיר שייתן חוות דעת) והמשכנו לרכב דרך מקורות הירקון, חצינו את הירקון, פעם ברכיבה ופעם בגשר צר אשר גרר אותנו לפירוק האקספדישן על מנת לעבור. רכבנו מעט לאורך כביש 6 ועצרנו להפסקת צהריים בגבעת כ"ח, בה נקבע היעד לסיום היום- שער הגיא.

המשכנו דרך קריית שדה התעופה, ראינו הרבה מטוסים נוחתים (בקרוב אצלנו) ולבסוף הגענו ליער בן שמן, מתחילים לטפס. ביער, ביער, ביער נרכב נרכב, ומשום מה, בזויות מטורפות, הרבה עליות, ירידות (מיותרות) ועוד עליות והגענו ל-150 מטר בגובה. לאחר חציית כביש 443 (15 דקות פחות או יותר לוקח הסיפור הזה) סיימנו את הטיול החביב ביער בן שמן והגענו, עם רדת החשיכה למושב גימזו (מבולבלים? גם אנחנו היינו).

אנשי המושב היו נחמדים ונעימים במיוחד ולאחר כ-5 דקות רכיבה בתוך המושב קיבלנו המלצה על זולה אשר מופעלת ע"י דידי לרווחת מטיילי ישראל. (נכון, זה לא שער הגיא אבל נסביר על זה מחר). מסתבר שבמושב קטן כזה כולם מכירים את כולם ורק היינו צריכים להגיד "דידי" וכבר ידענו מי הוא, איפה הוא עכשיו ואיפה הוא יהיה בעוד 10 דקות. פגשנו את דידי והוא לקח אותנו אל הזולה, אשר נמצאת ליד בית הוריו (שם יש מקלחת ושירותים), בזולה 3 מיטות, ברז מים, תאורה, כובדנו בוופלים ומיץ וקיבלנו אישור כניסה למקלחת.

ושוב יצא שהלכנו לישון, על מיטה, במקום מסודר, אחרי מקלחת באדיבותו של תושב מקומי.. מסתבר שיש דברים כאלה!

נ.ב.  צר לנו אך מפאת חוסר תפקוד הספידומטר של תום הנתון היחיד שיש לנו מהיום הוא- 54 ק"מ. לא לדאוג, החל ממחר יש נתונים מהספידומטר של איתי שטופל ועובד פיקס.

לילה טוב

אין דברים כאלה

לאחר שביום שישי הגענו לחדרה ביתינו, ונחנו בבית במהלך יום שבת, קבענו להיפגש ביום ראשון ב-6:15 בבוקר בתחנת הדלק פז בכיכר המשטרה. איך שיגאל הגיע לתום, נתגלתה התקלה – פאנצ'ר בגלגל האחורי של האיגי-בייק. ישר קראנו לאיתי שחיכה לנו כבר בתחנת דלק פז, הוא הגיע ונודעה לנו האמת המרה – הפאנצ'ר זו הבעייה הכי קטנה שלנו. כל הגלגל האחורי של האיגי-וואגון היה על סף קריסה כללית, השעה 7:30 בבוקר ואין חנויות אופניים פתוחות – אין דברים כאלה

עלינו לבית של תום במטרה להנעים שם את זמנינו עד שחנות "אופניי בן" תפתח. חיכינו, וחיכינו, ובינתיים העלנו מספר פוסטים, והמשכנו לחכות עד שב-9:05 ענה לנו סימון וקפצנו לביקור עם הגלגל הגוסס. בדיקה קצרה הראתה שהשד לא כזה נורא ושתוך כיוונון קטן יתיישר הגלגל. תיקנו את הגלגל, איתי התחדש בספידומטר ויגאל בזוג פנסים ויצאנו לדרכנו בשעה 12:15 – אין דברים כאלה.

לאחר שיצאנו מגבולות חדרה עצר יגאל והתחיל להתקדם ברגל. הסיבה הפעם: פנצ'ר. ניסינו לנפח את הפנימית אך המשאבה לא הצליחה לנפח כיוון שהג'יפה סתמה את החור היחיד שהיא לא אמורה לסתום- הוונטיל! – אין דברים כאלה

הלכנו קצת ברגל עד לתחנת הדלק הקרובה- 500 מטר- ובדקנו, אולי הניפוח אוויר בתחנת דלק יעזור. הוא אכן עזר וניפחנו את הגלגל. המשכנו לדרכנו ועשינו עצירת צהריים מקוצרת  בנחל אלכסנדר, שם שיפצרנו ליגאל את האופניים, חיברנו לו את הפנסים, תום ביצע את התיקון היומי לאקספדישן שלו (התיק) וחיברנו את הספידומטר של איתי קצת גבוה מידיי, מה שגרם לו לא לעבוד.. ניחשתם, אין דברים כאלה

המשכנו לרכב על שביל המוביל עד שהגענו לדרך שלא אמורים לרכב בה על אופניים (ימין ושמאל רק חול וחול) ובשביל העניין, כשתום גילה שיש לו פנצ'ר, יגאל קינא בו ולכן גם לו היה פנצ'ר (הכל בכוח המחשבה) והוחלפו 2 פנימיות בו זמנית, פעולה שכללה הקאת ג'יפה על תום מאת הפנימית "לתוך פרצוף שלו" (לקרוא במבטא גרוזיני)… אין דברים כאלה

המשכנו לרכב דרומה, ואז תום נזכר שאין לו ברקסים, לכן המטרה שלנו הייתה להגיע לכפ"ס עד 20:00 בשביל שתום יקנה רפידות למעצורים. הבעייה הייתה שכפ"ס הייתה די רחוקה, ואילו השביל היה די לא רכיב, אז תום סיכם עם מוכר הברקסים על משלוח אקספרס לכניסה לרמת הכובש. כן, אתם שומעים (קוראים) נכון, משלוח ברקסים – אין דברים כאלה

החושך כבר ירד, ואנחנו עדיין מנסים לרכב בשביל החול הלא רכיב, עד שבסופו של דבר הגענו לרמת הכובש. כשהגענו לקיבוץ, שאלנו את ה-ש.ג. אם יש צימרים, לאחר שקיבלנו שלילי אמרנו שלא נורא ורצינו להקים אוהל בפנים, אבל ה-ש.ג. סירב להכניסנו, וגם פנייה לקב"ט לא עזרה. ניסינו להסביר לליצנים שהישוב הקרוב ביותר הוא טירה, ואנחנו לא יכולים לישון שם, אבל כלום. פתאום חזר מישהו לש.ג., מישהו שכבר היה שם ועמד בצד בזמן שהתווכחנו עם הליצנים. הוא ניגש אלינו ואמר במבטא בריטי: "אישתי מזמינה אתכם ללון אצלינו". וכך התארחנו אצל לורנס ורחל סימונס (כן כמו המזרון). המארחת אף בישלה לנו ארוחה של 5 מנות בערך תוך רבע שעה, ואחרי מקלחת הלכנו לישון- על מיטה! – אין אנשים כאלה

אל האינסוף ומעבר לו

יום הרכיבה השלישי בשביל האופניים של ישראל התחיל בהתעוררות קשה בצימר המפנק בכפר ברוך. כשהלכנו לישון חשבנו שנגיע ביום הרכיבה הבא עד חוף דור ובו נישן, אך לאחר התבוננות במפות הבנו כי ביננו לבין עיר האורות חדרה מפרידים רק כ-50-55 ק"מ. טיפול קטנטן באופניים הביא לתחילת יום חלקה יחסית ורכיבה שקטה ליד נחל צבי וקישון.

לאחר שפרצנו דרך עדר של פרות המשכנו במעבר דקיק וכמעט חסר יציבות על רצועת בטון וצינור מים. אחרי שעתיים כבר היינו בצומת התשבי ולאחר פגישה מעודדת עם שני רוכבי אופניים המשכנו לתוך השביל הצמוד לכביש ואדי מילק (להלן "שביל החלב") מסתבר שלא רק ליד מנחמיה יש עליות אלא גם ליד הישוב אליקים רצו כמה, אז הם קיבלו. ועוד איזה עליות! הבעייה הכי גדולה בהן הייתה, לעלות!

מאבק קשה בחול ואבנים מתדרדרות השתלם בסוף כי הגיעה הפסקה. התאוששנו והמשכנו לתדלוק בתחנת הדלק במחלף אליקים ומשם המשכנו בצמוד לשטח האש על השבילים המובילים מערבה. לאחר ירידה מהירה ביותר הסתבר שיגאל נפצע מאבן או עב"מ כלשהו שהושלך לרגלו וגרם לו לחתך עמוק. צוות מד"א הוזנק ותוך שניות פתחנו את ערכת העזרה הראשונה וחבשנו אותו.

יצאנו להפסקת צהריים ושינה עמוקה של שעה והמשכנו בעליות וירידות מטורפות בדרך למחצבת שפיה וכביש 4. את החלק האחרון של היום עשינו ברכיבה בשדות עד לג'יסר א זרקא ומשם לחוף הים עד לקיסריה ולחדרה. בסיכומו של יום: היה אינטנסיבי!

נתוני היום:

מרחק: 68.16

זמן רכיבה נטו: 5:51

מהירות ממוצעת 11.6 קמ"ש

מהירות מקס': 39.4 קמ"ש

"::יום החמרמרת הבינלאומי::"

יום הרכיבה הרביעי בשביל האופניים של ישראל התחיל בחמרמורת קשה. איתי לא הצליח להתעורר בבוקר עקב כאבי ראש קשים וחום, כנראה בגלל אופי המזון בטיול. שעתיים של התאקלמות באוויר העולם הספיקו ויצאנו לדרכנו. המשכנו לרכב על השביל הכחול (ראו תמונה בפוסט הקודם) ועלינו עוד טיפה עד לתחילת הירידות של אותו היום.

חצי שעה לאחר תחילת הרכיבה נתקלנו בעלייה מפחידה מאין כמוה. כמו אותה אחת מאתמול אבל- בשטח! מפותלת וקשה וגם מדרדרת. עשינו עצירה קלה לאגירת אנרגיה לפני העלייה הגדולה ולהימורים כמה זמן יקח לנו לעשות אותה. בסוף העלייה הסטופר הראה 35 דקות מייסרות. 2 ק"מ אחר כך היינו כבר בקיבוץ גזית ("אמגזית" ו"נעלי גזית" זה שלהם). אחרי בירור קצר הסתבר שתושב מחוץ לקיבוץ לא יכול לקנות בכל-בו. אז סינג'רנו מישהו שנרשום על חשבונו ונחזיר לו ביד נדיבה. אחרי כמה התקוטטויות והפיכת שולחנות אצל מנהלת הכל-בו התחלנו במסע הקניות. לחם, ריבה, פסטה ומים- זה מה שהיינו צריכים. כל עוברי האורח בחנות הסתכלו עלינו כאילו נחתנו מהשמיים ונעצו בנו מבטים מוזרים כאילו אנחנו לא רואים אותם…

החלטנו שאנחנו לא רוצים לעשות את הפסקת הצהריים שם, למרות מרבדי הדשא העצומים ועברנו ליד קיבוץ מיסר ועין-דור. עוד קצת עליות בדרך לדברת- חלקן קלות חלקן קשות, והגענו להפסקת הצהריים המיוחלת. ריבת משמש שיגאל כה אוהב ולחם הפעם היו ארוחת הצהריים ואיתי, שהראה סימני גסיסה, דפק שנ"צ עסיסי על הדשא בתחנת הדלק בצומת דברת.

בסוף ההפסקה היינו צריכים להחליט- שני הישובים האפשריים ללינת לילה היו כפר גדעון והאיזור שהיו רחוקים 7 ק"מ מאיתנו (יחסית קצר) או כפר ברוך שהיה רחוק מאיתנו 21 ק"מ. נשארו לנו 3 וחצי שעות רכיבה והאופציה השנייה נראתה לא כ"כ ריאלית בהתחשב בקצב של אותו היום.

החלטנו לעשות את המאמצים! הזמנו צימר בכפר ברוך והחלטנו שמגיעים לשם. נסיעה מהירה ללא עיכובים מיותרים ותקלות לא צפויות הציבה אותנו ב-6 וחצי בכפר ברוך ומשם הגענו ישר לצימר. לפני הצימר עמדה בפנינו משימה אחרונה- מעבר שני כלבים רציניים. כמובן שעברנו אותם בתרגולת יגאל (ראו יום 2) והלכנו לישון בצימר- אחרי מנת שווארמה ופרגיות בבגט.

הדרך לגיהנום מלאה בכוונות טובות

השכמנו מוקדם בבוקר, כרגיל ב-5:00. הפעם, השכלנו לאכול ארוחת בוקר – קורנפלקס לפנים… (הרבה פחמימות). התארגנו מהר, והתחלנו את רכיבתנו דרום-מערבה. עזבנו את חוף כינר, והתחלנו לרכב לאורך החוף המזרחי של הכינרת. בהתחלה קצת בכביש, ולאחר מכן בשביל האופניים סובב כינרת. המטרה הייתה להגיע אל האלונית הקרובה על מנת להצטייד במזון ושתייה. לאחר רכיבה רצופה של 18 ק"מ, הגענו לאלונית, ועשינו הפסקה קצרה שהתארכה מה שכמובן עיצבן את תום, כי 31,536,000 השניות הבאות של תום כבר מתוכננות ורשומות בפנקס.

בהמשך חתכנו לשביל שטח, והמשכנו במסעינו לכיוון דגניה א' ודגניה ב'. בדיוק בזמן הזה איתי החליט שהוא מקבל מחלת ים, בעודו רוכב, והתחיל לחמרמר. לאחר שקרכיבה של עוד כ-12 ק"מ, שבהם עברנו את הדגניות ואכלנו עוד קצת אבק שטח טרי, הגענו בשנית לנהר הירדן. החלטנו שגם היום נצטנןן בנהר ונטבול בו. לכן את הפסקת הצהריים היומית ביצענו שם. שף חמרמיר בעודו סובל ממחלת הדרכים שלו, החליט לנוח על פלציפו ודפק שנץ. שף תום, ועוזר השף יגאל, הכינו פסטה (כמובן) ל-ב-נ-י-ם. לאחר אכילת הפסטה, כלומר יגאל ותום אכלו, ואיתי קירקר קצת, התפנה זמן לטלפונים ולטבילה. הטבילה בוטלה בסוף, כי איך לומר את זה יפה, הישראלים השאירו הרבה במבות בנהר…

עם סיום ההפסקה חצינו את הירדן, והמשכנו לרכב בשביל לכיוון מנחמיה. כשהגענו למנחמיה, ראינו הרבה בתים יפים, ואפילו חשבנו שהגענו לקיסריה של הצפון. אבל ההשערה התפוגגה מיידית, כאשר ראינו אמא מדברת בפלאפון בשפה מאוד נאותה, בעוד ילדיה איתה. אבל אחלה בתים. בסוף מנחמיה ציפתה לנו ההפתעה הגדולה, הדרך לגיהנום, שתום בחר למסלול בטענה שהוא רצה לעשות את הטיול מעניין. איך לתאר את הדרך הזו יפה? הר בגובה 250 מ', שזה לא נשמע כל כך נורא, אבל… אנחנו התחלנו אותו 200 מ' מתחת לפני הים. רגע זה עוד לא הסוף, כל העלייה הזו מתפרשת לאורך של 3 ק"מ. שזה אומר בערך 1 מ' עלייה כל 6 מ' – מ-ט-ו-ר-ף!

ההרפתקה הקטנה וה-"מעניינת" הזו, לקחה לנו 3 שעות, של הרבה סבל והרבה הפסקות באמצע. למזלנו, הגענו לפסגת ההר, שאין לנו כל כך מושג איך קוראים לו, בדיוק כשירד החושך. ולא כל כך התחשק לנו להמשיך לפדל בחושך, אז פשוט החלטנו לפתוח את האוהל על פסגת ההר. ככה זה, הדרך לאילת מלאה בכוונות "מעניינות".

כל הדרכים מובילות לכנרת

היום השני במסע הנפלא לאורך שביל ישראל (שביל ישראל שאנחנו יצרנו) החל, ותום כהרגלו, השכים את כולנו מוקדם בבוקר. כל כך מוקדם, שאפילו הציפורים המעצבנות עוד ישנו. כן, השעה 5 בבוקר, ולא התעוררנו כל כך מוקדם כבר הרבה זמן, אבל אין מה לעשות, צריך לתפוס את השמש בשעותיה היפות, ולהתחפשן בצהריים. התארגנו יחסית מהר (כמובן שלא עמדנו בזמנים של תום), אבל ב-6:30 היינו כבר בדרכינו אל הלא נודע…

ללא ארוחת בוקר [טיפ תזונתי: טעות!!!], יצאנו מכפר סאלד, כאשר המטרה בסוף היום הייתה לפרוס את מאהלנו על חוף הכינרת. הבוקר, התחיל ברגל שמאל, כאשר השביל בו התחלנו לרכב לכיוון כפר/ישוב גונן, היה יותר דומה לדרך שאריות של נפילת אסטרואידים, עם מדרון תלול [אפילו תלול מאוד]. אבל… מה שיפה בעליות, שבסוף כל עלייה, יש ירידה.

וואה וואה איזה ירידה הייתה לנו. אבל לפני הירידה, חיפרנו על הטעות שלנו וסעדנו קורנפלקס בגונן. ועכשיו שוב לירידה החושילינג… פנינו היו מועדות לכיוון "שביל הסרגל" [אנחנו המצאנו] של עמק החולה – 10 ק"מ שטח, ישרים כמו סרגל, כאשר בסופם יש גישה לנהר הירדן. כמובן שלא יכולנו לעמוד בפיתוי, מה גם שהשעה הייתה 11:00, אז הגיע הזמן לספגטי מבית שף חמרמירואה, טבילה בירדן, וחפשנות באופן כללי.

בסיום ההפסקה, נותרו לנו עוד 3 ק"מ עד ישוב גדות, בהם תכננו לקנות מים ולהשלים קצת ציוד. ה-3 ק"מ האלה הסתברו כיותר, וגם לקחו לנו שעה בערך, אבל הסתדרנו. אבל אז הגיעה הפנינה של היום, ושל כל שבילי האופניים שרכבנו בהם אי פעם. מגדות  ירדנו קצת בכביש ונכנסנו לשביל "הירדן ההררי".

שביל הירדן ההררי, זהו שביל מדהים ביופיו. בעיקרון, הפרש הגבהים בין הנק' בה התחלנו את המסלול, לסיום המסלול הוא 400 מ'. אבל, ה-400 מ' האלה פרוסים לאורך 10 ק"מ של שביל רחב, נוח לרכיבה, ונוף מהמם. מבנה המסלול הוא בערך 1 מ' ירידה, ולאחר מכן 2 מ' עלייה, לכן העליות לא קשות במיוחד. מה שכן בשביל הזה קרה לנו הפאנצ'ר הראשון שלנו (לאופניים של יגאל). אבל אל דאגה, הפאנצ'ר תופעל תוך 2 דק' בערך.

לאחר שסיימנו את הירדן ההררי והגענו לפיסגתו בישוב כרכום, חיפשנו לשווא שביל אשר מסומן במפה, אבל כנראה שהוא מתחיל בדרך פרטית של אחת החצרות באיזור. המשכנו בכביש עד לישוב אלמגור ושם נפגשנו עם 3 כלבים אימתניים, יגאל דפק ספרינט וסחף אחריו את כל הכלבים ואיתי ותום המשיכו בנינוחות אחריו..

אחר כך ירדנו את כל הגובה שהרווחנו בירדן ההררי בשביל אחד קצר וסלעי והגענו אל כביש צפון הכנרת כשחשכה מאיימת לעלות עלינו. רכבנו עוד קצת ועברנו למצב לילה (פנסים ומהבהבים, יגאל עם אפודה זוהרת) והמשכנו לרכב עד לחופים הצפוניים ביותר במזרח הכנרת (דוגה וכינר). חוף דוגה היה סגור וחשוך מאוד ובמרחק כמה מטרים ראינו פנסים דולקים. ניחשנו שהם מהחוף הסמוך ועברנו אליו (חוף כינר).

בחוף היה דשא ותנאים סבירים מינוס ונערכנו בחשיכה לשינה ואכילת פסטה (כרגיל..). עייפים ותשושים הלכנו לישון פעם ראשונה באוהל בטיול ומסתבר שאין מספיק מקום לכולנו + התיקים, מה שננסה לשפר בלילה הבא..

נתוני נסיעה יומיים:

מרחק: 66.75

מהירות ממוצעת: 13

מהירות מקס': 54.5

זמן רכיבה נטו: 5:06

לילה טוב

כל מסע גדול מתחיל בדיווש אחד קטן (ושבירת סבל..)

היום הגדול הגיע!!

לאחר חלומות ארוכים ונשנים (3 שנים), תכנונים אינסוף וכמה פיילוטים טובים, יצאנו לדרך..

ההתחלה הייתה ב-8 וחצי בבוקר כשנפגשו בתחנה המרכזית. אוטובוס ראשון הנוסע לקריית שמונה הראה מחזה עגום- אין מקום בבגז'! האוטובוס השני הגיע, ביקשנו מהנהג "פותחת בגז'" וגם בזה התברר שהוא עמוס לעייפה, עד שהסתכלנו לצד השני של הבגז' וגילינו שהוא פנוי לגמרי. דחסנו את 3 הזוגות והתחלנו עולים צפונה. לאחר מספר שעות הגענו לקריית שמונה לשעת קונקשן והמשכנו לכניסה התחתונה של החרמון (כל זה עדיין באוטובוס… חפשנים, אלא מה..). כשירדנו מהאוטובוס חיכה סרט חדש- יגאל ה"עסוק" עדיין לא שיפצר את הסבל שלו והתחלנו לנסות להרכיב אותו. חצי שעה של ניסויים ואלתור קטן עם אזיקונים עשו את העבודה ויצאנו לדרכנו, שמחים וטובי לב..

בני ישראל בחרמון
בני ישראל בחרמון

התחלנו את היום בעלייה בכדי להגיע לנקודה בה עובר שבילנו (2 ק"מ דרומית לנקודת ההתחלה המקורית) והמשכנו בשביל מעאפן עם הרבה הרבה סלעים וטלטלות, ירידות מטורפות וקצב איטי במיוחד עקב הניסיון לשמור על התיקים שלמים….

לאחר כ-600 מטר התגלתה הבעייה הראשונה. יגאל עצר ולא יכל להמשיך. הסיבה: האום שמחזיק את הבורג, שמחזיק את הסבל, הצליח לעבור דרך חור קטן וליצור חור הרבה יותר גדול. מבולבלים? גם אנחנו היינו.. ניסינו אלתור, שוב, עם האזיקונים, והצלחנו להחזיק את הסבל למשך 100 מטרים קצרים. ניסינו שוב לשפצר את הסבל אך הפעם הצלחנו להחזיק 10 מטרים קצרים. ואז נזכרנו במורתנו האהובה לפיזיקה נירית, וכשחשבנו קצת על חוקי הפיזיקה יצרנו שיפצור שמתחשב בשיקולי הלחצים המופעלים על השילדה והסבל ויצאנו לדרך. ההמשך הפגיש אותנו עם כביש נווה אטי"ב-קריית שמונה ששם מצאנו את עצמנו יורדים מגובה 1700 מטר עד לגובה 100 מטר והתקרבנו לשיא המהירות אותו קבענו בירידה מהישוב מרר (69.6), הפעם קבענו 63 קמ"ש עם תיקים, מהירות מכובדת לכל דבר ועניין

סיימנו לנסוע על הכביש ונכנסו לשביל אדום המקביל פחות או יותר לדרך הנפט, רכבנו עליו כמה קילומטרים טובים וסיימנו בכפר סאלד, שם הזמנו יחידת אירוח ללילה, אכלנו ארוחת ערב ונפלנו לישון..

סיכום היום:

מרחק 22.63 ק"מ
מהירות ממוצעת: 15.4
מהירות מקס': 63.3
זמן רכיבה  נטו: 1:28:01

עד כאן להפעם, נתראה מחר!

אהם, אהם… לא שכחתם מישהו?

למען האמת תום הזכיר אותי מתישהו… אבל הוא לא אמר שאני יוצא לרכב בשביל ישראל, למען האמת גם אני לא ידעתי. יש המון עבודה בעולם הגיקים, וממש לא ידעתי אם אני אוכל לבוא. אבל בסופו של דבר, אמרתי שאני לא יכול לוותר על הזדמנות לצאת ל-"טיול של פעם בחיים". הרי אני ותום מדברים על זה כבר 3 שנים, אפילו עשינו את הפיילוט הראשון שלנו לפני שנתיים. זו הייתה רכיבה של 140 ק"מ ביום אחד, מחדרה לכנרת, דרך עכו!

הבעיה שלי תהיה קצת אחרת, כי בזמן שתום ואיתי עשו פיילוט (ועוד אחד), אני… איך לומר את זה?

יגאל שותה סטארבקס במנהאטן
יגאל שותה סטארבקס במנהאטן

כן, עליתם על זה, עושה בית זונות בתפוח הגדול… אבל, איך לומר את זה? אני בונה על הכושר הטבעי שלי. מה גם שבטיול אני כמעט ולא אעשן, כך שהוא חייב לעלות.

היופי בליסוע עם חננה כמוני, היא שאני חייב לעבוד. אני פשוט חיייבבב, גם אם זה 30 דקות ביום לפני השינה, אבל לנתק קשר לגמרי מהעולם אני לא יכול. עממה… בזכות ציודע העבודה "המשוכלל" שלי, ניתן יהיה לעשות משהו שלא נעשה מעולם, וזה לתעד את "שביל ישראל לאופניים" המאולתר שלנו (מה לעשות שרק ב-2010, וגם זה במזל יסתיים התכנון של המדינה). אז בגדול, הנה הציוד איתו אני הולך להיסחב בכמה ימים הקרובים:

EEE PC, מודם סלולרי של סלקום, ופליפ קמרה
EEE PC, מודם סלולרי של סלקום, ופליפ קמרה

הציוד תיעוד כולל את ה-EEE PC של חברת ASUS, זהו מיני-לפטופ מושלם לגיקים בדרכים, עם מסך 9 אינץ' ומשק של 1 ק"ג. נוסף על כך ישנו מודם סלולרי בדור 3 של סלקום, אשר מגיע עד למהירות של 1.5Mbit, ובסופו של דבר הפליפ קמרה, אשר קיבלתי במתנה מלקוח בטיול האחרון לארה"ב. הפליפ קמרה מסוגלת להקליט עד 60 דקות של הקלטת וידאו (תום דואג למצלמת סטילס), והאיכות ממש, אבל ממש סבירה (והיו כאלה שהגדירו אותה כטובה).

אז כן, אני איש ההייטק, איש הגאדג'טים, אבל אני גם יודע לרכב על אופניים:

צודקים, אני לא באמת מרים גלגל!
צודקים, אני לא באמת מרים גלגל!

עד השביל עצמו… צ'או!

שיתוף
Share on facebook
Share on pinterest
Share on twitter
Share on linkedin

Watch out! Hamami is watching you

תודה לדביר, חברינו היקר בגולה, על העזרה הרבה בהקמת הבלוג, ועל אחסונו ברשת Horef.net, ועל התמיכה הנפשית מעבר לים. (בתמונה למעלה זה לא דביר...)