אוג'
22
המפות הדרומיות הגיעו!!! לאחר מספר חודשים של עבודה ושיפוצים העלנו את המפות של החלק השני של השביל. מירושלים במרכז הארץ ועד לא-י-ל-ת! שימו לב, ישנם מספר קטעים שיש להם דרכים חלופיות. יש קטע כלשהו ליד בסיס צבאי ושטח אש, לכן עברו שם רק בימי שישי אחר הצהריים או בימי שבת. פרט לכך הכניסה לשם על אחריותכם בלבד… או עם שכפ"ץ..
מקווים שתהנו מהעבודה שביצענו פה ושתבצעו את השביל כי העבודה הזאת נעשתה גם בשבילכם!
אוג'
16
כשאמר- חום יולי-אוגוסט!
אז מה היה לנו עד כה?
אחרי סיפור כרטיסי הטיסה של איתי ושל תום, התקבל אישור גם מיגאל, שבאורח פלא קנה כרטיס לאותה הטיסה והרגיע את כולם שחששו שהוא עלול לא לצאת לטיול הנהדר הזה, אך כיוון שלא היה בארץ בתקופה האחרונה, את הפיילוט הזה עושים איתי ותום.
לקראת הפיילוט התחדשנו קצת בציוד חדש שהעיקרי הוא זוג תיקים של ואודה, שדי סמכנו עליהם בעיניים עצומות שלא יאכזבו, אבל הפעם אנחנו נמתין עם סקירה מקיפה על הציוד ונשמור את זה לאחרי הטיול עצמו.
היום אנחנו נדבר על הפיילוט הראשון לטיול בסקוטלנד! לצערנו לא יכולנו לקפוץ לסקוטלנד כדי לעשות פיילוט בתנאי מזג אויר ושטח מוחשיים, אז הסתפקנו באזור גוש אלונים ובמזג אויר הכי חם שהיה בתקופה האחרונה, פשוט לא היה קל לארגן ימי חופש מקבילים מהעבודה והאמת שלא ממש שמנו לב לתחזית. אבל לקחים בסוף, נחזור להתחלה!
הימים שקדמו לפיילוט היו בסימן מציאת מסלול חביב, לא קשה מידיי ולא ארוך מידיי, בסביבות ה-40-50 ק"מ, כדי לנסות את הציוד, לנסות את הכושר ובעיקר, למצוא כמה שיותר תקלות ודברים שאפשר ללמוד מהם לטיול הקרב בצעדי ענק. לבסוף הוחלט, כיוון שהפעם היה באמתחתנו רכב, לפנות מעט צפונה לאזור האלונים, מצאנו מסלול שהומלץ ע"י רוכבים באינדקס טיולי רכיבה, שאורכו כ-40 ק"מ ולפי התיאורים, מסלול קליל וחביב ברמת קושי בינונית.. מסתבר שרמות הקושי מתייחסות לאופניים בלי 20 ק"ג על הסבל. אבל הראש היה לגמריי בכיוון של- בואו ניסע, נראה נופים, נרכב קצת, נרגיש את האופניים שוב ואת הציוד החדש, נפיק לקחים והכי חשוב- נהנה!
אז מה צריך לעשות? לקום ב-5:30 בבוקר ביום שלא עובדים בו?.. בטח! ועוד בשמחה רבה! הכל כבר ארוז מיום האתמול בתיקים, ויש לציין שהתחושה כבדה מאוד בנוגע לכמות הציוד שיש בתיקים.. אחרי הכל, מזג אויר בסקוטלנד זה לא כמו מזג אויר בישראל בחודש ספטמבר, צריך להביא יותר בגדים, משמע יותר משקל מה לעשות…
יצאנו לדרך בסביבות 6:30, מזג אויר טוב (כי השעה 6:30), הכבישים ידידותיים, המים בשקיות השתיה קרים והתחנה הבאה- אלוני אבא, נקודת ההתחלה של פיילוט 1 לקראת שביל סקוטלנד! לא תתואר רמת ההתרגשות והשמחה (ב-6:30 בבוקר).
הגענו די בקלות לאלוני אבא, הניווט ברכב לא היה קשה, פרקנו את האופניים, הרכבנו את התיקים, מרחנו קרם הגנה ואין מוכנים מאיתנו בעולם לתת בראש 40 ק"מ נעימים, למרות שהתחיל להתחמם קצת אבל בטח לא יהיה נורא..
הטיול התחיל בצורה מעולה, יצאנו מאלוני אבא וקיבלנו מתנה- ירידה נהדרת בתחום ה-45 קמ"ש בכביש לבית לחם הגלילית, ממנו יורדים לשטח ממש לפני הכניסה לישוב, שכמובן נמצאת במגמת עלייה חדה, ממש כיפכוף של מסלול עד כה! לאחר מכן טיפוס קצר ולא קשה עד לתצפית על הישוב כעביה ומשם ירידה מטורפת ולא קלה, ששמה את הסבל והתיקים החדשים למבחן הראשון שלהם, ללא ספק, עמדו בו בהצלחה מובהקת! לאחר מכן נכנסנו לישוב חג'ג'רה ובגלל שכבר המון זמן לא התברברנו, החלטנו שהגיע הזמן! הגענו בהצלחה בחזרה לשביל אחרי בערך 1.5 ק"מ מיותרים לגמריי ובתנאי שטח האמת לא הכי טובים שראינו, אבל זה הרע במיעוטו ועוד נדבר על זה. ומזג האויר? חם..
חצינו כביש ראשי- כביש 70 וירדנו לשביל עפר נוסף וחמוד בו נתקלנו בעדר ע-נ-ק-י של פרות שלשמחתנו עסקו בעניינים שלהן ולא הפריעו לנו, חוץ מפרה אחת שנתנה את המסקנה שלה מארוחת הבוקר בדיוק איפה שכמה דקות מאוחר יותר הרגל של איתי דרכה, זה היה טרי, עמוק ולמזלו- על גדת נחלון שעברנו, אז שטיפה קלה לנעל, למה לא.. בכל זאת, עדיין הרע במיעוטו.
חצינו כביש והגענו לאיזו שמורה קטנה בשם 'חרבת שמשון' או משהו בסגנון, שם היה לנו מעין סינגל סלול, שביל אספלט שעולה עלייה לא קלה אבל לא נוראית ודווקא אחד הקטעים הנחמדים יותר של היום, הרבה עצים שנתנו צל ומערה קטנה שנתנה תירוץ לעצירה לארוחת בוקר, איך לא- לחם עם דבש!
מנוחה קצרה וממשיכים בדרך, קצת עולים קצת יורדים ובסוף מגיעים לנקודה הגבוהה של הסינגל הזה ומתחילים לרדת במה שתואר כ"שביל תחום באבנים", שהתברר כשביל עם קצת אבנים זרוקות בסביבה שלו שהולך בצורה לא מאוד הגיונית, ירידה שחותכת קווי גובה באלימות ושוב, התיקים לא הרגישו שומדבר ואנחנו פשוט נהנינו מהפיצוי. ומזג האויר? רגיל לעונה.. איזו עונה? קיץ! שיא הקיץ!
המשכנו ברכיבה מתונה, עם מעט עלייה ופחות ירידה שבעזרת החום, כבר התחילה להשפיע על הכיפכוף של הטיול הזה והחלטנו לעצור ליד בריכה לאיזו שעה של מנוחת צהריים ממש לפני עלייה נוספת.
ישנו קצת ושמענו מוזיקה וכשהרגשנו יותר טוב עלינו את העלייה השניה ועצרנו שוב לחלק השני של מנוחת הצהריים. התחלנו לרדת לכיוון כביש 77 לצומת המוביל וכמו בכל טיול, הגענו למבוי סתום. כלומר גדר בגובה 1.20 מ' בערך.. באופן עקרוני לא נורא, רק להניף את האופניים מעל זה ולהמשיך. רק שהאופניים שוקלות 20 ק"ג יותר ביום קיצי זה, אז זה דורש מאמץ בלתי יתואר להעביר את האופניים לצד השני והתיל שהיה בסביבה גם נתן לתום את דעתו על החולצה שלו וחורר בה חור קטן למזכרת. אנחנו על שביל ישראל, נוסעים בתוך תעלת ניקוז מקבילים לכביש 77, וכראוי לתעלת ניקוז בישראל, ליוו אותנו אלפי בקבוקים ריקים של בירה, וודקה וכדומה, וכמובן שברים של בקבוקים שלא שרדו את הצניחה מחלון הרכב, שהפכו את זה לחוויה לא נעימה, אבל קצרה. ואז ראינו שבמקום מסויים שהיינו אמורים לעבור על הכביש, אין כבר כביש כי ממש לאחרונה הרסו שם גשר, אז עברנו מסביב וירדנו מהכביש בהמשך הדרך בשביל עפר חביב שלא עולה עלייה חדה או משהו כזה… בינתיים..
בשלב הבא, השביל כן עלה עלייה חדה, קשה, רעה ו..חמה! הקושי כבר התחיל להאפיל על ההנאה, עכשיו אין שום ספק שהטיול הזה לא נועד לביצוע עם תיקי סבל מפוצצים ב-20 קילו של .. דברים… לפחות אחרי העלייה בא פיצוי קל נוסף שעזר מאוד להתגבר על החוויה המלמדת של העלייה האחרונה ואז קראנו בתיאור הטיול, שמצפה לנו בריכה להשתכשכות! או-יהה! הגענו לבריכה ופגשנו שני ילדים מהכפר כעביה שהתעניינו מאוד בטיול שלנו ולא הבינו למה אנחנו לא רצים וקיפצים לבריכה כמו שהם עושים (וכמובן שלא מדובר בבריכה עמוקה כל כך) אבל השיכשוך היה מרענן וחביב, כמובן שלאחר מכן היינו צריכים להתרגל שוב לחום אבל נראה לנו שכבר הזכרנו שהיה חם. והאמת שסוף הטיול כבר נראה באופק! בערך…
עקבנו אחרי שביל ידידותי ביותר עם ירידה מתונה ונעימה להפליא, למרות שידענו שהטיול מסתיים בגובה 170 אז לא היה צורך ביותר מידיי ירידה. עכשיו הגענו כמעט לסוף המסלול והדבר האחרון שנותר לנו לעשות זה לטפס לבסמת טבעון, שם מלא ילדים בחופש נהנו לראות אותנו סובלים וגוססים במעלה הכביש המוביל עד לגובה של כ-220 מטר, ממש ממש קרוב לאלוני אבא, אפשר כבר להגיד שבשלב זה הטיול הפך לנטל והדבר היחיד שהיה אפשר לחשוב עליו זה- קדימה בוא נגיע כבר בחזרה לאוטו ונלך לאכול! איתי כבר יכל להתחיל להרגיש את ההשלכות של הטיול הזה, אבל לפחות סיימנו לטפס. ירידה קצרה נוספת במעין סינגלון חביב בשמורת אלוני אבא ו… שוב צריך להניף את האופניים מעל שער בקר. הפעם הצלחנו להעביר את האופניים איכשהו בלי להרים אותן, משימה שגם לא היתה הכי קלה בעולם, בהתחשב בנסיבות. וזהו, כעבור 5 דקות היינו ליד הכנסייה היפה באלוני אבא, אחרי יום חם, מתיש ומלמד, אבל עשינו את זה!
רק לצורך הדגשה כמה היום הזה היה בחירה בעייתית- ערב ט' באב, הרעיון של ללכת לאכול די נשרף מהחום כי הכל היה סגור והיינו צריכים ללכת הביתה להכין אוכל, כשבדרך חזרה איתי היה על סף עילפון עם רעב וצמא וכנראה גם איזה סוג של מכת חום ותשישות מוגברת. אז עברנו ליד המחלף החדש של כביש 6- בן תות, בשעה טובה, הגענו הביתה והכנו משהו לאכול. ב-4 ימים שלאחר מכן איתי היה במיטה עם חום (לא עם תום), אבל זה כנראה היה רק צירוף מקרים.
ובסופו של יום, בדיעבד אנחנו שמחים מאוד שעשינו את הטיול הזה ולהלן המסקנות:
1. המצלמה של איתי שבה השתמשנו היא גדולה ואיכותית אבל לא פרקטית ואנחנו נחשוב עליה לטיולים הבאים.
2. מזרונים, עליהם וויתרנו הפעם, הם מצרך חובה ואין ברירה אלא לקחת מזרון לכל אחד בשביל שנ"צ בהפסקת צהריים ובשביל להגן על הגזייה מפני הרוח.
3. מחזיק המפה שיש לנו הוא חדיר לגשם, לכן תום ישפצר אותו כדי שיוכל לשים אותו הפוך! גאוני!
4. למלא את התיקי סבל בתבונה ובסדר כדי שנוכל לסגור אותם טוב.. שיהיו נגד מים. ומומלץ להכין רשימת תכולה של כל תיק להתמצאות, כי פשוט אי אפשר לזכור איפה שמים כל דבר! וגם כי התיקים זהים לגמריי…
אז עד כאן הרפתקאותינו להפעם, תמשיכו לקרוא ולתמוך בנו, ובפעם הבאה- הפיילוט השני בהשתתפות מלאה של השלישייה המגניבה בארץ (ובקרוב גם בסקוטלנד)!
עכשיו ננוח קצת..
יולי
04
אוקיי… אז ההחלטה הוחלטה ואחרי שמדברים בתיאוריה על מקומות רחוקים איי שם, צריך לקום ולעשות מעשה!
הדבר הראשון במעלה, לאחר ששביל ישראל הוכיח לנו מספר פעמים שלא שמנו לב לקווי הגובה, היה לבדוק את המסלול והמדינה: האם הם ידידותיים למשתמש? לרוכב? שטח מישורי? מעברים קורעים בין הרים? כל זאת ועוד בבדיקתנו.
במקביל, התחלנו בבדיקות מקיפות אודות כרטיסי טיסה אחריהם עקבנו יומם וליל בציפיה להוזלה (שהתבררה כבדייה). סוכן הנסיעות אמר שסקוטלנד אינה יעד פופולרי ולכן לא צפוי עומס על הטיסות האלה, רק מה שהוא שכח זה שלסקוטלנד לא מגיעים ישירות אלא בטיסת המשך מלונדון, והיא יעד פופולרי, ועוד איך פופולרי!
לאחר יום עבודה קשה ישבנו איתי ואני והתחלנו לתכנן את המסלול ברחבי סקוטלנד. לידע כללי- סקוטלנד מחולקת פחות או יותר לשלושה אזורים עיקריים:
1. Highlands- איזור הנמצא בצפון מערב המדינה ובו תפירות השטח רבות, מאופיין בהמוני הרים וואדיות. פחות מומלץ לאופניים ולא נמצא בדרכנו כיוון שהדרכים בו מאריכות לנו מאוד את הקפת המדינה ואינן ידידותיות.
2. Lowlands- האיזור המרכזי של סקוטלנד שברובו מישורי, וגם אם הוא לא מישורי אז הדרכים בו עוברות בין ההרים ולא עולות עליהם. רוב המסע שלנו הולך להתבצע באיזור זה.
3. Islands- האיים, נמצאים הרחק ממסלולנו ומסקוטלנד והמגע היחיד ביננו לבינם הוא הוויסקרייה הידועה של Laphroaig שנמצאת באי שנקרא Islay.
4. Southern uplands- שטח רמתי שממש, אבל ממש לא מעניין אותנו. (טוב, נו, בשביל הפרוטוקול הוא נמצא מדרום לגלזגו ולאדינבורו)
אז לאחר הסקירה הגיאוגרפית הקצרה הזאת נספר לכם כיצד בנינו את המסלול הפעם. האמת שחשבנו שעלינו על דרך המלך.. הסתכלנו וראינו איפה נמצאות הערים הגדולות בסקוטלנד כדי לא לקחת יותר מדי סיכונים בדרך ולהיות מידי פעם בערים הגדולות והשופעות בציוד ואספקה (מים, אוכל וכו'). הערים הגדולות היו ברובן במסלול ההיקפי של סקוטלנד אם נוציא לרגע את ה-HIGHLANDS מהמפה. ואז פשוט התחלנו לתכנן על המפה באיזה כבישים אנחנו עוברים ובאילו ערים. תוך שעה וחצי סיימנו את התכנונים! היינו מבסוטים רצח בגלל שלשביל ישראל לקח שבועיים להבנות ופה בשעה וחצי סיימנו את העבודה!
עוברים לנושא השני שהתחלנו לדבר עליו- הטיסה. עשינו בדיקות בחברות שונות וגילינו שהמחירים נהיו ממש יקרים (סביבות חודש יוני) והתכנון שלנו היה לנחות בגלזגו- העיר הגדולה ביותר בסקוטלנד. רצינו לנחות יום או יומיים לפני תחרות גדולה שצריכה להתקיים ובה רוכבים מגלזגו לעיר הבירה אדינבורו (רכיבה של כ-80 ק"מ בשטח). התלהבנו מאוד מהרעיון ורצינו להצטרף רק שהמחיר היה גבוה בערך ב100$ מהטיסה לאדינבורו. החלטנו לטוס לאדינבורו וללכת לתחרות. לאחר מכן, אילוצים שונים קבעו לנו את התאריך הסופי של הטיסה: אמצע ספטמבר! החלטנו שאנחנו טסים ויהי מה!
עכשיו, אחרי שיש כרטיס יש עוד הרבה הרבה מה לעשות…
חדל חפירות לעכשיו, המשך בפעם הבאה!
עד אז… תרכבו ותהנו!
יוני
25
אחרי העדרות של מספר חודשים חזרנו ובע-נ-ק!
לאחר שבספטמבר האחרון כבשנו את היעד הקודם (להלן: ישראל) וזו הייתה חוויה בלתי נשכחת נפתח התיאבון! 3 ימים לאחר שהיינו בחופשה באילת בסוף השביל מצאנו את עצמנו פתאום בלימה, פרו. חשבנו עם עצמנו מה נעשה? יש לנו מספר חודשים לטייל ומספר ארצות להספיק, איך נעשה את זה? להוטים ומזיעים עוד משביל ישראל ישר נכנסנו לאתרי אינטרנט והתחלנו לחפש מסלולים מאורגנים של טיולי ארצות על אופניים בדרום אמריקה. מצאנו מספר אתרים שהתעניינו בהם ואתרים אלו הציעו טיולים משולבים אופניים+רכבות+סירות+מטוסים וכל כלי התחבורה האפשריים. המחיר לא היה משתלם בעליל- 5000$ למשהו כמו שבועיים-שלושה של טיול. נשמע מאוד נחמד אבל לא אטרקטיבי.
אז התחלנו בטיולנו יחסית רגיל.. אוטובוסים, הליכה רגלית ומדי פעם לפעם עשינו איזה רכיבה בהשכרת אופניים ליום. השיא היה יום רכיבה בבוליביה עם חברה איכותית ויוקרתית Gravity Bolivia ובמהלך יום רכיבה אחד (למעשה אפילו חצי יום רכיבה) ירדנו מגובה 5000 מ' גובה עד לנומך של 1200 מ'!!! הטיול היה עם אופני Kona עם מפרטי Downhill ומכלולים איכותיים במיוחד. טסנו במהירויות שסובבות את ה-70 קמ"ש בשטח והיה פשוט מהיר וחווייתי!
חוץ מהטיול הזה לא היה עוד אטרקציה מיוחדת שסבבה את הנושא הזה, ומצאנו את עצמנו במהלך כל הטיול חושבים על כמה שהיינו צריכים לא לטוס דווקא לדרום אמריקה אלא לטוס לאיזה טיול באירופה עם אופניים ולרכב כמה מדינות ב-3 חודשים. את המחשבה הזאת הקפיץ כל פעם רוכב אחר שפגשנו ושעשה מאות או אלפי קילומטר ברחבי היבשת, או מקרה אחד של זוג שעשה את המסלול מאלסקה עד דרום ארגנטינה על אופני טנדם! כל המקרים האלה גרמו לנו לחשוב יותר ויותר על טיול שאנחנו צריכים לעשות כי לא מיצינו את עצמנו ושביל ישראל רק פתח את הדרך והתיאבון לעוד שבילים כאלה….
בקיצור, ישבנו וחשבנו על יעד..
איתי וחברו ניר חשבו על טיול ויסקי כלשהו באירלנד. אמרנו - למה לא לשדרג את הטיול? נעשה טיול ויסקי ואופניים! את הרעיון הזה רקמנו בדרום אמריקה ועם הזמן כשחזרנו לארץ התחלנו לעשות את הבירורים הרציניים. הבנו שההגעה לאירלנד לא ממש פשוטה וגם רוב הויסקריות המעניינות באמת נמצאות בסקוטלנד היותר קלה לגישה.
ומאז (מרץ 2009) התחלנו בחתירתנו לעבר היעד הבא:
ס-ק-ו-ט-ל-נ-ד!!!
על ההכנות וההתכוננויות בפרק הבא….
נ.ב. לא שכחנו אתכם.. המפות של החצי השני של ישראל עוד מעט יגיעו..
אפר'
11
הבטחנו, עבדנו, השקענו, רכבנו, שקענו, נחלצנו, עלינו, ירדנו ואחרי שחיכיתם להם במשך זמן רב הנה מגיע הסט הראשון של המפות שיצרנו לטובת השביל המדהים הזה באופניים!!
תהנו מהמפות הן נמצאות בדף המפות באתר!
תמשיכו לרכב ולהנות!
ינו'
04
שביל האופניים של ישראל התחיל ביום שני ה-1/9/2008. למה אנחנו קוראים לו שביל האופניים של ישראל ולא, נניח, שביל ישראל באופניים? את השביל הזה, שאותו עברנו, מחרמון בצפון ועד אילת בדרום, יצרנו אנחנו, בחודשיים של תכנונים, בדיקות ציוד, בדיקת שבילים, בדיקת חלופות ואינסוף הקבלות בין תצלומי אוויר ומפות סימון שבילים.
לאחר חודשיים שבהם עבדנו מסביב לשעון, תמונה ועוד שאר אביזרים שבחדר, לקחנו אוטובוס ב-9 בבוקר לכיוון קריית- שמונה ומשם לנווה אטי"ב ולחרמון. ביום הראשון רכבנו ממעלה החרמון ועד לכפר סאלד, שם ישנו.
בחרמון
קמנו ב-5 והתלחנו להתארגן ולצאת בידיעה שבסופו של יום (יום הרכיבה השני) אנחנו בכינרת. אחרי עליות לא נעימות ושטח בעייתי לרכיבה הגענו לעמק החולה ובו נסענו בשביל שכינינו "שביל הסרגל" שנמשך לאורך קילומטרים ושומר על קו ישר.
לאחר הפסקת הצהריים בירדן,המשכנו לכיוון דרום ועלינו על השביל שזכה במקום הראשון במסלולי הטיול- הירדן ההררי. המסלול זכה בתואר הנכסף בשל היותו בעל עבירות נוחה, שיפועו המתון (כלפי מעלה אומנם, אבל מתון ביותר- מה שכינינו "עלייה מושכת") ונופו היפיפה. המשכנו משם לאלמגור וירדנו את כל מה שהרווחנו בירידה שזכתה בתואר הירידה הגרועה ביותר. הירידה הייתה תלולה אך עם סלעים רבים, מה שהפחיד את התיקים שישבו על האופניים. נסענו במהירות 7 קמ"ש בירידה וקיווינו שהיא תיגמר.
אחרי הירידה הגענו לגובה הכינרת פחות או יותר ונסיעה של כ-15 ק"מ על הכביש הביאה אותנו לחוף מבטחים, חוף כינר. פתחנו אוהל, הכנו פסטה, אכלנו והלכנו לישון.
מסלול הירדן ההררי
יום הרכיבה השלישי המשיך בכינרת. ליד עין גב עלינו על שביל סובב כינרת- שביל סלול אך מיועד לאופניים. עם השביל המשכנו עד לתל קציר, שם ירדנו קצת לשטח, המשכנו לדגניה ועשינו הפסקת צהריים, שוב, בירדן. אחרי ההפסקה התחלנו לרכב לכיוון שביל ישראל ששינה את תוואיו והחליט לעשות לנו קצת בלאגן. אחרי שהבנו מה קרה המשכנו למנחמיה ולאם כל העליות- מנחמיה. 3 ק"מ אורך. 400 מ' עלייה. ממוצע יבש הראה שעל כל 6 מ' של הליכה עלינו 1מ' לגובה. אחרי שעות של טיפוס עם האופניים והתיקים שלא סייעו מן הסתם, הגענו כמעט לפיסגה. השעה הייתה 5 וחצי. עמד להחשיך ובאלתור זריז מצאנו ברז מים כדי לא להתקע בשטח בלי מים. אחרי נסיעה נוספת קצרה הגענו כמעט לראש ההר. החלטנו לעשות שם את הלילה לפני שיהיה מאוחר מדי וההתארגנות תהיה בעייתית.
פתחנו את האוהל על ראש ההר, ואז צץ לנו הרעיון לאכול לחם עם ריבה- הרבה יותר מהיר להכנה, יותר פחמימות ויותר פשוט. סיימנו התארגנות והלכנו לישון במזג אוויר נינוח של ראש הר.
יום רכיבה רביעי התחיל ברגל ימין עם קצת ירידות וקיצור דרך שלא מצאנו בתצלום אוויר אבל מצאנו בשטח (במקום לעלות, לעשות עיקוף ואז לרדת- פשוט לרדת. נחמד יותר, לא?) והוא הוביל אותנו בקצרה לנחל תבור שאחריו הגענו לעלייה מטורפת אחרת, כ-3 ק"מ צפונית מזרחית לגזית. הפעם העלייה הייתה בשטח עם כל חסרונות האחיזה שבה. הגענו רטובים למעלה וכבר באופק ראינו את גזית. איך שנכנסנו לישוב ושאלנו איפה הצרכנייה אמרו לנו שהם לא מקבלים כסף. יגאל כמובן שונא אנשים שלא אוהבים כסף, אבל אדם נחמד הציע לרכוש בשמו את המוצרים ושנשלם לו.
טיפה לפני גזית
קנינו את מה שהיינו צריכים תוך מבטים ששואלים "מאיפה נחתתם?" ושילמנו לו חזרה בנדיבות על הטובה שעשה. מגזית המשכנו טיפה בכביש ושוב חזרנו לשטח לכיוון עין דור ולהפסקת צהריים בדוברת. עשינו הפסקת צהריים ראשונה עם ריבה ולחם ואחרי שצברנו כוחות ואיתי התאושש מהמחלה שתקפה אותו בעליות של היום שלפני, המשכנו בדרכנו. הזמנו כבר צימר בכפר ברוך בשביל מנוחה נורמלית אחרי יומיים של שינה בשטח והמשכנו לכפר גדעון ולכפר ברוך.
מעלים אבק ליד צומת התשבי
אלכנו ארוחת ערב בציויליזציה של עפולה בחסות בעלת הצימר והלכנו לישון שבעים.
מבט על המפות לקראת יום הרכיבה החמישי הראה שנשארו עוד סביבות 60 ק"מ עד לחדרה. עשינו טיפול קטן לאופניים והמשכנו ליסוע לאורך הנחלים צבי וקישון. בצומת התשבי שבכביש 70 נכנסנו לשטח וגילינו כמה עליות קצרות אך מתישות בדרך לתחנת הדלק הבאה באליקים, שם הצטיידנו שוב. רכבנו לאורך גבול שטח האש שליד אליקים וחתכנו מהכביש לכיוון ואדי שמוביל מזרחה. לקראת הגעתנו לעלייה שאותה עשינו בפיילוט, החלטנו לעשות עיקוף של הואדי וקצת להאריך את הדרך. העיקוף השתלם והעלייה הייתה מאחורנו. הגענו לרצועת החוף, נסענו בשדות ליד מעגן מיכאל ומעיין צבי והמשכנו דרך ג'יסר א זרקא לחוף הים. על החוף נסענו עד לקיסריה שם חתכנו לכביש עד לתחנת הכוח "אורות רבין" ומשם על תוואי שביל ישראל עד לרכבת חדרה. שם סיימנו את יום הרכיבה עם 70 ק"מ יומיים והלכנו לנוח כל אחד בביתו, לאכול ארוחת שישי ולחדש כוחות אחרי חמישה ימי רכיבה רצופים.
מעל מישור החוף
יום הרכיבה השישי התחיל יומיים אחר-כך. יום שבת שימש כיום מנוחה וביום ראשון ה-7/9/2008 המשכנו לכיוון דרום. לפחות ניסינו, כי ליגאל היה פנצ'ר שהסתבר כבעייה חמורה בהרבה: כל החישורים בגלגל האחורי שלו היו רופפים. חיכינו עד שתיפתח חנות אופניים וב-9 לקחנו את האופניים לסידור. אחרי כמה שעות של סידורים לאופניים ולנו, במטרה למנוע עוד תקלות עתידיות, המשכנו לדרכנו. נסענו על שביל בסמוך לכביש 4 עד לצומת עמק חפר, משם בכביש עד לצומת "חפר" וירדנו לשטח, נחל אלכסנדר. אחרי שסיימנו את החלק הרלוונטי בנחל המשכנו לשביל המוביל ועליו רכבנו עד לכפר הס, בו חתכנו למשמרת ולרמת הכובש.
סירוב מצד קצין הביטחון ברמת הכובש כמעט גרם לשינה באוהל שני מטר מ"טירה", אבל לבסוף משפחת סימונס היקרה אירחה אותנו בביתה וארגנה יופי של ארוחה ומקום לישון.
קמנו ב-6 אחרי שינה קצרה והתחלנו את יום הרכיבה השביעי בשביל המוביל לכיוון כפר סבא. תוך חצי שעה הגענו לכפר-סבא והשרשרת באופניים של יגאל התחילה להשמיע רעשי "תנו לי למות בשיבה טובה". מצאנו חנות אופניים קרובה והנחנו לה לנפשה. אחרי כיוונון הילוכים ושימון מאסיבי המשכנו לכיוון דרום אל נחל קנה ומקורות הירקון. רכבנו לצד כביש 6 ואת הפסקת הצהריים עשינו בישוב גבעת כוח- ישוב תימני קטן ליד נמל התעופה בן גוריון.
צולחים את הירקון!
הרכיבה בפרדסים אחרי ארוחת הצהריים הייתה קצת מתוחה עקב שלטים שהזהירו מפני כלבי שמירה. אין כלב ואין נעל. נסענו לאורך כל המטעים ולא נתקלנו בכלב אחד. כנראה שהחברה שעושה את השלטים שכחה גם לגדל כלבים. עברנו ליד שדה התעופה ושמנו לב לתנועה הערה של מטוסים נוחתים וממריאים. עלינו על הכביש ל-5 ק"מ קצרצרים וירדנו בחזרה לשטח ליער בן שמן. אחרי העליות הארוכות עשינו הפסקה ולאחר כמה דקות התחלנו לשמוע פסססססססס. לא נחש, אלא פנצ'ר בצמיג האחורי של תום. לאחר שהחליף פנימית ביום הקודם, היה צריך לחליף שוב. מסקנה: אל תנפחו צמיג עם פנימית ב-45 PSI! לא כדאי! אז הוא חזר ל-35 PSI הישן והטוב.
עשינו סינגל או שניים בבן-שמן (יותר מזה לא היה כדאי לאופניים ולתיקים) והגענו למושב עם שם מוזר- "גימזו". שאלנו אם יש מקומות הארחה, הסתבר שאין מקומות רשמיים, אבל גם הסתבר שיש מלאך בישוב שמארח אנשים. אחרי שנוכחנו לדעת שכל אחד בישוב יודע איפה השני נמצא ומה הוא מתכוון לעשות, לאכול ולצאת מהישוב ביומיים הקרובים, הכרנו את דידי- בחור צעיר מהישוב שמארח אנשים שעושים את שביל ישראל. הוא הציג לנו את ה"גימזולה" וחשף 3 מקומות לינה ומקלחת. זה כל מה שהיינו צריכים.
אירוח מלאכי בגימזו
קמנו ביום שלמחרת בידיעה שמתחילים באותו היום להתחיל לעלות לירושלים. בדרך הסתבר שיש הרבה עליות עד להתחלת העליות הרציניות והחום הכבד לא הוסיף לכך טוב. את הפסקת הצהריים עשינו בלטרון תחת עץ. קצת שינה טובה לא הספיקה והשרירים כבר הראו סימני עייפות. מה לעשות שאז התחלנו לעלות ב"דרך בורמה", ליד מחלף שער הגיא. הדרך הייתה בהתחלה מתונה ולאט לאט הפכה תלולה וקשה לעלייה. אחרי כ-7 ק"מ בעלייה החלטנו שצריך לעשות סוף ליום הקשה והמתיש הזה וצריך לעשות הערכות בבי"ס שדה בבית מאיר לקראת העליות ביום לאחר מכן לירושלים.
ליד בית מאיר
קמנו ליום הרכיבה התשיעי אחרי חומוס פלאפל ושווארמה שאכלנו בלילה שלפני והתחלנו בעליות לכיוון בירתנו ירושלים. הגענו כמעט לגובה ירושלים והיינו אופטימיים בגלל המסלול המישורי יחסית שהוביל אותנו לאיזור מבשרת ציון. המשכנו בשביל ירושלים המוביל לרמות והתחלנו לתפור. ירדנו ירידות חדות ומהירות ואחריהן ישר הגיעו עליות קשות ומתישות. אחרי כמה סטים כאלו הגענו לתחתית העלייה האחרונה לירושלים, כשאנחנו כבר רואים את רובה ואת השכונות המקיפות אותה.
דרך בורמה
התחלנו לעלות בשביל ותוך חצי שעה כבר היינו בשדרות בגין (2/3 מהפיסגה) והמשכנו לעלות ליעדנו: המלון. התאכסנו במלון "מונטיפיורי" שנתן שירות טוב גם לאופניים וגם לנו. השארנו את הציוד במלון והמשכנו לכותל המערבי. נכנסנו עם הבנדנות להנחת תפילין של יגאל ופתק בכותל. נסענו חזרה למלון במהירות (לשם שינוי בלי התיקים) והתארגנו. תפסנו מונית והגענו לאיוו מיט בורגר למנת שומן של 400 גרם, צ'יפס ושתייה. אח"כ קינחנו בגלידה ובבירה 1+1 בדאבלין. הלכנו לישון מפוצצים וקצת מסוחררים.
בדרך העולה (ויורדת) לירושלים
חשבנו שיהיו יותר ירידות מעליות ביום הרכיבה העשירי אבל ממש לא הרגשנו את ההבדל כי היו כל כך הרבה עליות! באותו היום הייתה לנו ההזדמנות לנקום את העליות של היום הקודם בירידות מפנקות. הנקמה המתוקה ביותר הייתה ליד הישוב צובה. ששם הייתה העלייה הקשה ביותר בדרך לירושלים. אחרי שירדנו במהירות את דרך בורמה וליגאל נשבר שפיץ בגלגל האחורי (שיצר לו פנצ'ר) המשכנו לכיוון בית שמש ע"מ לתקן את הנזק.
בני ישראל בכותל
ביציאה מבית שמש כמעט וקרתה טרגדיה- הספידומטר של יגאל הפסיק לעבוד עקב התנתקות אחד החוטים. באלתור מהיר לקחנו דבק מערכת תיקון פנצ'רים והדבקנו אותו חזרה. המשכנו עד ל"ליאון", שם עשינו עצירה למעבר למצב לילה, והמשכנו ליעד היומי- בית גוברין.
בדרך עברנו בסמוך לישוב ליאון והתחיל להיות חשוך אבל לא ויתרנו. המשכנו במצב לילה לבית גוברין וכשהגענו שאלנו את אחד הילדים המקומיים (שבטוח יודעים הכל על הישוב) איפה אפשר לאכול ולישון במקום. אפשרות שינה מסודרת לא הייתה בישוב אבל אוכל היה בקרבת מקום- תחנת דלק 400 מטר מהכניסה לישוב. נסענו לשם ואכלנו בגט עם שניצל שהיה דיי טעים בזכות הרעב ולקינוח עוגה בשביל הפחמימות.
חזרנו לישוב ומצאנו אחלה של פיסת דשא- מגרש הכדורגל המקומי. פרסנו מהר את האוהל והלכנו לישון בתקווה שלא יפתחו עלינו את הממטרות בבוקר.
בבוקר קמנו בבהלה בשעה וחצי איחור והתארגנו מהר. אחרי 20 דקות כבר היינו שוב בתחנת הדלק בשביל לקנות חלב לקורנפלקס של הבוקר. בערך ב-8 התחלנו רשמית את יום הרכיבה האחד עשר ואחרי 3 ק"מ בכביש ירדנו לשטח והמשכנו לכיוון לכיש. נסענו בשדות ושם נתקלנו בפנצ'ר נוסף של יגאל שעבר טיפול מהיר והמשך נסיעה הביא אותנו לכרמים יפים ליד לכיש עד ש…לפתע נגמר כל הירוק והעיניים ראו רק צהוב. מדבר מדבר ועוד מדבר. התחלנו לנסוע בגבעות המדבריות והאינסופיות כשאנחנו חותכים בכל מקום שבא לנו כדי לא לתפור גבהים.
אחרי נסיעה של כמה שעות בשמש הקופחת ללא כל אפשרות לצל (העץ הקרוב במרחק 3 ק"מ מהציר), הגענו לדביר. הזהירו אותנו מפני הישוב הזה כבר בכתבתו של עידו מזור על שביל ישראל אבל רצינו לדעת אולי שינו שם את שיטת המכירה בסופר המקומי. שום דבר. הגענו לישוב ובניגוד לגזית, ששם הסכימו לקנות על חשבון אחד התושבים, פה הדבר היחיד שהסכימו לנו לקנות היה מים, וגם אז כשמילאנו את המים אמרו לנו שיש מים קרים בצד השני של הצרכניה.
לאחר מילוי המים עפנו מהישוב לכיוון היער הסמוך לאכול ארוחת צהריים- כרגיל לחם עם דבש. את יגאל עפף ענן של זבובים ואז החלטנו לזוז משם ולהמשיך את יומנו. נסענו בכביש שומם לכיוון להב ומשם לכיוון צומת שוקת בכביש שהיה נראה כעלייה אך נסענו בו כמעט 7 ק"מ במהירות 40 קמ"ש.
מצומת שוקת המשכנו לכיוון עומר בנסיעה על הכביש, בעיקר בגלל כל הפזורות הבדואיות שבאזור והגענו לצומת גן התעשייה של עומר במהירות גרנדיוזית שלא מוכרת כ"כ לרוכבי שטח. בדקנו את אופציות הלינה: בעומר לא היו כאלה ובב"ש היחסית קרובה (9 ק"מ) היה מלון שהסכים לארח תמורת 950 ש"ח לשלישייה. לא תודה. נכנסנו לגן התעשייה בעומר ופתחנו שם אוהל לרווחה.
האופצייה הקולנרית לערב הייתה פיצה מב"ש שעשתה לנו משלוח של שני מגשים עם טונה (בשביל החלבונים). בתיאור ההזמנה היה כתוב: כתובת: גן תעשייה עומר.
בדרך לדימונה
אחרי שינה טובה קמנו ופגשנו בחור שעשה גם כן מרחקים רבים באופניים ונתן לנו כמה תמונות וטעם טוב להתחיל איתו את הבוקר. ידענו שבאותו יום אנחנו רוצים לעבור כ-90 ק"מ בכביש בכדי להגיע לדימונה ואח"כ לערבה. התחלנו את יום הרכיבה השניים עשר במילוי מים בתחנת הדלק הקרובה והתחלנו לנסוע לכיוון דימונה. הדרך עצמה לא הייתה כל כך מעניינת אבל מהחלק הזה של הנגב לא ציפינו להרבה יותר מרכבים וכלבים. את 50 הק"מ הראשונים עד לדימונה סיימנו כבר ב-11 בבוקר ועשינו הפסקה לאכילה ולהתכוננות להמשך היום הלא קצר הזה. מדימונה המשכנו מזרחה עד לצומת רותם ושם פנינו ימינה לכביש שומם אשר בסופו של דבר מוביל אותנו למעלה עקרבים ולחצבה.
מעלה עקרבים
בכביש השומם חגגנו את ה-600 ק"מ לטיול ויגאל החליט שפתאום הוא יודע להרים גלגל. אחרי 3 פעמים שהוא ניסה הוא הבין שהוא לא יודע ונמרח על הכביש. חיטוי קצר והחזרת הצמיג למקומו והמשכנו. הגענו למישור ימין, אחד מהמישורים הפתוחים הענקיים שאפשר למצוא בנגב. חיפשנו וחיפשנו צל אך לא מצאנו. השעה הייתה כבר 1 והחלטנו שאנחנו לא רוכבים בחום הזה ובמדבר הזה. פתחנו את האוהל ברוחות החזקות והתיישבנו בפנים. אחרי שאכלנו ארוחת צהריים עם דובשניות ועוגה נהיה מאוד חם והאוהל עשה סימנים של לא עומד בעוצמת הרוח. פתאום משום מקום הגיעו כמה אנשים שעושים כתבה על רכיבת אופניים בישראל, הם היו כתבים מהולנד ואחרי 2 תמונות הם עזבו את המקום בלי יותר מדי שאלות.
המשכנו את הרכיבה בנגב הצחיח והחם והגענו אחרי עליות רבות למעלה עקרבים שאליו קיווינו להגיע מתחילת הטיול. ירידה קצרה אך מאוד תלולה מגובה 400 מטר עד ל100 מטר בתוך 2 ק"מ. סוג של נקמה לעליות של מנחמיה. הירידה הזאת הייתה הרבה יותר תלולה ממה שחשבנו ועם הציוד היה צורך בלחיצה חזקה על הבלמים. אחרי שירדנו גילינו עלייה שבתחתיתה עצרנו להפסקה. הסתכלנו במפות וגילינו שחצבה נמצאת עוד 12 ק"מ מאיתנו. לפי החישובים בתחילת היום היינו אמורים להיות עוד 3 ק"מ ביעד. אבל אין מה לעשות, אז המשכנו. לאחר העלייה גילינו את אחת מהירידות הכי ארוכות ויציבות בטיול- במשך רבע שעה ירדנו במהירות של 40 קמ"ש עד למפגש עם כביש הערבה. נסיעה קצרה על כביש הערבה והיינו בחצבה.
בריכה בחצבה
שתינו משהו בסניף ארומה ונסענו עוד 5 ק"מ נוספים לעין חצבה- הישוב שבו יש כ"כ הרבה צימרים שאי אפשר לתאר. אחרי שמצאנו משהו במחיר סביר הגענו לצימר ונשלחנו ישר לבריכה המקומית לשטיפה אחרי יום של 100 ק"מ פחות או יותר. קנינו קצת בשרים לאכול ואחרי נשנוש רצועות עוף בלחמניות הלכנו לישון.
את היום השלוש עשרה התחלנו בצהריים. החלטנו לתת קצת מנוחה לגוף וקצת להגמל מהשעון המעורר ולהתחיל בשעה 3. יצאנו מהישוב ועלינו על ציר המעיינות- שביל עפר יחסית נוח שבצידיו ישנם נופים מדהימים של צוקים ענקיים ונחלים יבשים. בתחילה תפרנו על הציר עליות וירידות קטנות אבל אח"כ הציר הפך למישורי והמהירות והכיף עלו. היום הזה היה קצר במיוחד (4 שעות רכיבה) ואחרי כ-35 ק"מ הגענו לישוב צופר ומצאנו שם מלאכית בשם יונה עופרן שאירחה אותנו במקום יפיפה ובחינם.
ציר המעיינות
ביום שלאחר מכן המשכנו על ציר המעיינות עד לסופו (סה"כ כ-70 ק"מ על ציר המעיינות) והגענו בהפסקת הצהריים לכושי רימון (הק"מ ה-101). בהפסקת הצהריים הסתבר שאין כמעט מקומות במלונות באילת והולך להיות בעייתי הלינה באילת. אחרי כמה טלפונים וקשרים מצאנו מקומות לישון בהם והמשכנו בשביל הערבה, סוג של שביל לא מסומן אשר נמתח לאורך כביש הערבה, פעם מימינו ופעם משמאלו. השביל עצמו דיי תופר גבהים אך הוא נוח לאופניים ברמת העבירות.
חי על הקצה..
עד לערב תכננו להגיע לישוב "יהל" אבל רצינו ביום שלמחרת לעשות ארוחת בוקר ביטבתה ולכן העדפנו להמשיך עוד קצת דרומה כדי להתאים את התוכניות למציאות. המשכנו בירח כמעט מלא לישוב לוטן ואז גילינו שאנחנו במרחק של ק"מ מישוב שנמצא ממש קרוב לכביש הערבה (ללא הארכה של כבישי גישה). נסענו לישוב הזה, ששמו קטורה, ובמעותינו האחרונות שילמנו ללילה בצימר, בפעם האחרונה לפני אילת.
ביום האחרון התעוררנו בתחושה נפלאה, גם בגלל אילת וגם בגלל ארוחת הבוקר ביטבתה. אחרי 50 דקות של נסיעה הגענו ליטבתה ועשינו שם ארוחת בוקר כהלכתה. אחרי הארוחה הקלילה/כבדה (תלוי את מי שואלים) המשכנו בשביל צמוד לכביש הערבה ומשם לציר הנפט הארוך והמאוד ישר. אחרי כ-13 ק"מ על הציר עברנו לכביש הערבה הישן, זכר לכביש ערבה שונה ממה שמוכר לנו היום ושהפך כמעט לציר עפר.
בדרך ליטבתה ולאילת
בשלב הזה כבר התחלנו בסיכומים וצילומים ולפתע, אחרי עלייה לא חדה, ראינו את שדרת המלונות של אילת מולנו, במלוא הדרה. הגענו לאילת, זרקנו את האופניים על החוף וקפצנו כמו שאנחנו למים לחגוג את הניצחון!
בקרוב באתר! מפות השביל! כל המפות ותצלומי האוויר ששימשו אותנו בשביל עולים לאתר!
ספט'
18
יום הרכיבה האחרון בשביל האופניים של ישראל הגיע. היום לו ציפינו 3 שנים…. יגאל, מבלי שידע את פרטי המסלול היות ולא תכנן אותו, חזה מתחילת הטיול שנגיע לאילת ביום שלישי ה-16 לחודש, וכך היה.
התעוררנו בבוקר בידיעה המשמחת שאחרי היום לא יהיה פידולים ב-6 בבוקר בזמן הקרוב, התארגנו באופן זריז (מה שלא קרה כל הטיול, רק ביומיים שלושה האחרונים) וזזנו לכיוון יטבתה לארוחת בוקר. עלינו על דרך הנסיך (עדיין לא דרך המלך) ונסענו בשביל נוח שהפך לכביש למרחק מסויים ותוך שלושת רבעי שעה הגענו ליטבתה.
איתי ויגאל ניצלו את היום האחרון לארוחת בוקר עם בגט וליטר של חלב בננה/אייס קפה ותום הזמין קרואסון וקרטון מוקה (תיכף תבינו למה זה רלוונטי). המשכנו את היום בדיווש לכיוון ציר הנפט שהזהירו אותנו מתפירתו את הגובה (הבחור עם שני ההולנדים שפגש אותנו בדרך לחצבה בשום מקום במדבר). בהתחלה הציר היה קשה לנסיעה עם הרבה מהמורות וחול קצת עמוק שאילץ אותנו להוציא יותר אנרגיה. עצרנו באמצע הציר בכדי להסתכל על מחצבה ענקית שכנראה הגיעה למי תהום וכרגע אינה פעילה ואיתי ויגאל התחילו להרגיש את כל החלב ששתו בבוקר. בהמשך הבחירה בציר הצדיקה את עצמה- נסענו במהירות בציר וירדנו בגובה באופן מתון עד למפגש עם כביש הערבה החדש והישן.
עלינו על כביש הערבה הישן שבהתחלה פינק בתור כביש ואח"כ הפך לשביל מהמשובשים שבשבילי ארצנו. לקראת אילת, העיר הנכספת, הפך שוב לכביש ואחרי עלייה מתונה ראינו לפתע את המלונות. עקפנו את כל העיר מכיוון דרום ובנסיעה צמודה לגבול השלום עם ירדן והגענו לאיזור המלונות מצידו השומם יחסית. אחרי כמה רחובות בעיר הסואנת הגענו לחוף רויאל ביץ' ושעטנו לכיוון המים.
יגאל, שקפץ מהר יחסית ממדרגה בכניסה לחוף, שבר את השפצור לסבל ואז כבר לא הייתה לאף אחד הסבלנות לתקן את חווית האקספדישן שלו. העפנו את האופניים, קפצנו לים ואז קצת הבנו את גדולת ההישג שעברנו.
הלכנו לאכול אוכל נורמלי ואחרי מנה עסקית לא הצלחנו לשבוע….
נתוני היום:
מרחק: 54.28 ק"מ
זמן רכיבה נטו: 3:42 ש'
מהירות מקס': 29.6 קמ"ש
מהירות ממוצעת: 14.6 קמ"ש
ספט'
16
Delta Expedition זהו שמם של זוג התיקים אשר יושבים על סבלינו. רצינו לחלוק עימכם את יומן התקלות שקרו לנו עם אותם ששני תיקים:
יום רכיבה ראשון: התיקים של יגאל נכנסים בגלגל. תוצאה: הגומי המחבר את התיק לסבל ניתק מהתיק ומסתבך בגלגל.
יום רכיבה שני: הקליפס המחבר את התיק של תום לסבל נשבר. תוקן בעזרת בורג.
יום רכיבה שלישי: התיק של תום שוב נכנס בסבל. הנזק הפעם: חצי תיק נקרע. ערכת עזרה שנייה עשתה את העבודה.
יום רכיבה רביעי: תום מגלה בסוף יום הרכיבה חורים בתיק שנגרמו מברגים בולטים. שוב נתפרים התיקים.
יום רכיבה חמישי: התיקים נכנסים בגלגל של תום. אין נפגעים לכוחותינו. שפצור נוסף נדרש.
יום רכיבה שישי: בורג אשר מחבר את התיקים לקליפסים נשבר שוב אצל תום. מזל שהבאנו ברגים מהבית..
יום רכיבה שביעי: הגומי עם הוו אשר תופס את התיקים נכנס לגלגלו של תום ואומר שלום לעולם.
יום רכיבה שמיני: אותו סיפור רק עם התיק השני וסמטוחה גדולה גדולה בגלגל.
יום רכיבה 11: ליגאל נשבר הבורג המחבר בין התיק לקליפסים.
יום רכיבה 14: בורג שני בתיקים נשבר ליגאל.
יום רכיבה 14: אזיקון, אשר החזיק מעמד 14 יום והחזיק את הסבל בחלקו העליון, נשבר. נס 14 הימים…
מקווים שזו תהיה התקלה האחרונה…
ספט'
15
יום רכיבה אחד לפני האחרון. בידיעה הזאת קמנו בבוקר- חלקנו יותר מאמינים בה וחלקנו פחות. כמו שאמרנו, קמנו בצימר האירוח בצופר ויצאנו, שוב, לכיוון ציר המעיינות. אחרי 2 ק"מ של נסיעה הגענו לציר המסומן אדום והתחלנו לרכב דרומה וכנראה בפעם הראשונה זכינו לראות את הזריחה ולא לצאת אחריה. רכיבה בשעות הבוקר המוקדמות (6:00) מומלצת ומאוד יעילה.
נסיענו בדרך שעולה ויורדת בהררונים קטנים ועושה הרבה תפירות גובה וכרגיל כל שעה עשינו הפסקה- פעם לאנרגיה עם חטיפים וקרקרים ופעם בשביל קרם הגנה. עד הצהריים ייעדנו לעצמנו להגיע ל-"ק"מ ה-101″ ולעשות את הפסקת הצהריים שם.
כ-40 ק"מ היו המרחק מתחילת היום ועד להפסקת הצהריים, מרחק מכובד ביחס לכל יום רכיבה שהיה (פרט ליום שנסענו בכביש), בעיקר בזכות הדרך המתונה יחסית והחלקה יחסית (גם מבחינת תוואי וגם מבחינת תקלות- רק פנצ'ר אחד של יגאל). איך שהגענו לכושי רימון שאלה אותנו אחת המקומיות: "כמה קילומטרים?" אמרנו ש-700 והיא מבחינתה הציעה לנו את עזרתה והסתלקה מהמקום. את הפסקת הצהריים ניצלנו להזמנת מלון באילת. גילינו שהמלון הקבוע שלנו- "רביירה", תפוס והתחלנו במירוץ נגד הזמן למצוא מלון.
לא נחנו עד שמצאנו את מבוקשנו ואכן מצאנו מקום באותו מלון. ככה זה, אם ממש רוצים מוצאים. המשכנו את דרכנו בשביל לאורך כביש הערבה- שביל ארוך ארוך וגם הוא עולה ויורד לרוב, שהוביל אותנו לאורך עוד 30 ק"מ עד ליעד היומי- הישוב "יהל". שעון האור הראה עוד 50 דקות לחשיכה ובתוספת לירח שעמד לעלות החלטנו להמשיך לישוב הבא כדי שביום הבא לא נצטרך להכנס לשעות החום ולרכב.
הישוב הבא שעמד בתור לארח אותנו היה "לוטן". אחרי נסיעה מהירה מאוד, חלקה בעיקר באורו של הירח, הגענו לכביש הגישה של הישוב וראינו לא רחוק מאיתנו אורות של ישוב נוסף. בדקנו מהו הישוב והסתבר ש"קטורה" הוא שמו. בהתחשב בכך שכביש הגישה ללוטן אורך כ-קילומטר, החלטנו לבדוק את קטורה בהנחה שהמרחק ביננו לא גדול יותר מ-2 ק"מ וגם יקדם אותנו קצת יותר למחר.
הגענו תוך דקות לישוב, נכנסנו ואחרי בירורים הסתבר שעוד רבע שעה סוגרים את הצרכנייה. עטנו על הצרכנייה ולקחנו מים (נאלצנו לוותר על תפנוקים נוספים עקב חוסר במזומנים.. ככה זה ש-90% מהישובים שאתה עובר בהם לא מקבלים אשראי) מינרלים וזזנו לבדוק חדר. מחיר החדר גם עלה על יכולתנו ולאחר מחשבות קצרות על אוהל בישוב הצלחנו להוריד את המחיר למזומננו והגענו לחדר חביב לישון את לילנו האחרון לפני העיר הגדולה.
נתוני היום:
מרחק: 81.83 ק"מ (100% שטח)
זמן רכיבה נטו: 7:02 ש' (שיא חדש)
מהירות מקס': 32 קמ"ש
מהירות ממוצעת: 11.6 קמ"ש
תודה ל