נכנסו לשטח לאחר כ-3 ק"מ בכביש ואחרי שחלף על פנינו אופנוען משועמם משהו כמו 10 פעמים (הכל בגלל הסרפטינות…). אחרי שחלפנו על פני כמה וכמה מטעים התגלתה בפנינו תופעה מדהימה- אנחנו במדבר! פתאום כל הירוק נעלם ונשארו רק גבעות צהבהבות ושוממות והרבה שמש. במשך קילומטרים רבים לא מצאנו עץ אחד כדי לנוח לידו והשמש התמידית התחילה להתיש..

הגענו אחרי עליות וירידות רבים וניווט לא פשוט לישוב דבירה, שהחליט שהוא עושה ניתוח לשינוי מין וקורא לעצמו דביר. בדיוק כמו שקראנו באתר של עידו מזור (שעשה גם כן שביל ישראל באופניים) בישוב "לא רוצים להרוויח כסף" כהגדרתו של יגאל, ואין אפשרות לקנות במכולת המקומית. מנהלת המכולת התחשבה קצת והסכימה שנקנה מים (במחיר לתיירים שלא מבינים בכסף המקומי) ולאחר שרוקנו את הבקבוקים לשקיות השתייה הוסיפו התושבים חטא על פשע ואמרו שיש ברז מים קרים בצד השני של המכולת. תודה באמת.

החלטנו שאנחנו לא עושים הפסקת צהריים בישוב שלא רוצה להרוויח כסף והמשכנו ליער הסמוך. אכלנו את מנת השף, לחם עם דבש, וניסינו להתעלם מאלפי הזבובים שכרגיל- הלכו לבדוק מה שלום הפצעים של יגאל, שזה מצידו, ניסה להתעלל בהם.

המשכנו לנוע על כביש שומם שמוביל ללהב בדרך טיפה מאריכה אבל בטוחה ללא רכבים. אחרי להב המשכנו בכביש לכיוון עומר במישור "מושך" שבו לאורך 4 ק"מ נסענו במהירות 40 קמ"ש +. הגענו לאלונית ושם חיפשנו תחליף ללחם שבד"כ אין בתחנות דלק. לקחנו שתי חבילות של דובשניות (גם טעים וגם מזין, התמורה הטובה ביותר לילד שלך..) והמשכנו בדרך לעומר/באר שבע.

בדרך בררנו על מלון בב"ש שדרש 950 שקל ללילה. אז החלטנו שישנים באוהל, קצת יותר זול.. (יש גבול לכל תעלול). אחרי שהגענו לכניסה לעומר מצאנו דשא על הכביש הראשי שבו עשינו הפסקת אנרגיה + בירור על מקום לינה. מכשלא מצאנו שום מקום החלטנו לבדוק אפשרות התנחלות על הדשא בגן התעשייה המרשים של עומר. עשינו סיבוב ומצאנו מדשאה יפיפיה בעומקי הגן והתמקמנו לפני שירד החושך.

כמובן שאי אפשר בלי ארוחת ערב. בדקנו את האופציות והאפשרות הזמינה היחידה שהייתה להזמנה הייתה פיצה דומינו מבאר שבע. בשביל החלבונים הזמנו עם תוספת פילטונה. האבסנו את עצמנו והלכנו לישון אחרי שהסתרנו את האופניים מאספני המתכות ע"י אחד הכללים שלמדנו בצבא- הנמכת צללית.

נתוני היום:

מרחק:  61.25 ק"מ

זמן רכיבה נטו: 4:34

מהירות מקסימלית: 46.8 קמ"ש

מהירות ממוצעת: 13.3 קמ"ש