אין דברים כאלה

לאחר שביום שישי הגענו לחדרה ביתינו, ונחנו בבית במהלך יום שבת, קבענו להיפגש ביום ראשון ב-6:15 בבוקר בתחנת הדלק פז בכיכר המשטרה. איך שיגאל הגיע לתום, נתגלתה התקלה – פאנצ'ר בגלגל האחורי של האיגי-בייק. ישר קראנו לאיתי שחיכה לנו כבר בתחנת דלק פז, הוא הגיע ונודעה לנו האמת המרה – הפאנצ'ר זו הבעייה הכי קטנה שלנו. כל הגלגל האחורי של האיגי-וואגון היה על סף קריסה כללית, השעה 7:30 בבוקר ואין חנויות אופניים פתוחות – אין דברים כאלה

עלינו לבית של תום במטרה להנעים שם את זמנינו עד שחנות "אופניי בן" תפתח. חיכינו, וחיכינו, ובינתיים העלנו מספר פוסטים, והמשכנו לחכות עד שב-9:05 ענה לנו סימון וקפצנו לביקור עם הגלגל הגוסס. בדיקה קצרה הראתה שהשד לא כזה נורא ושתוך כיוונון קטן יתיישר הגלגל. תיקנו את הגלגל, איתי התחדש בספידומטר ויגאל בזוג פנסים ויצאנו לדרכנו בשעה 12:15 – אין דברים כאלה.

לאחר שיצאנו מגבולות חדרה עצר יגאל והתחיל להתקדם ברגל. הסיבה הפעם: פנצ'ר. ניסינו לנפח את הפנימית אך המשאבה לא הצליחה לנפח כיוון שהג'יפה סתמה את החור היחיד שהיא לא אמורה לסתום- הוונטיל! – אין דברים כאלה

הלכנו קצת ברגל עד לתחנת הדלק הקרובה- 500 מטר- ובדקנו, אולי הניפוח אוויר בתחנת דלק יעזור. הוא אכן עזר וניפחנו את הגלגל. המשכנו לדרכנו ועשינו עצירת צהריים מקוצרת  בנחל אלכסנדר, שם שיפצרנו ליגאל את האופניים, חיברנו לו את הפנסים, תום ביצע את התיקון היומי לאקספדישן שלו (התיק) וחיברנו את הספידומטר של איתי קצת גבוה מידיי, מה שגרם לו לא לעבוד.. ניחשתם, אין דברים כאלה

המשכנו לרכב על שביל המוביל עד שהגענו לדרך שלא אמורים לרכב בה על אופניים (ימין ושמאל רק חול וחול) ובשביל העניין, כשתום גילה שיש לו פנצ'ר, יגאל קינא בו ולכן גם לו היה פנצ'ר (הכל בכוח המחשבה) והוחלפו 2 פנימיות בו זמנית, פעולה שכללה הקאת ג'יפה על תום מאת הפנימית "לתוך פרצוף שלו" (לקרוא במבטא גרוזיני)… אין דברים כאלה

המשכנו לרכב דרומה, ואז תום נזכר שאין לו ברקסים, לכן המטרה שלנו הייתה להגיע לכפ"ס עד 20:00 בשביל שתום יקנה רפידות למעצורים. הבעייה הייתה שכפ"ס הייתה די רחוקה, ואילו השביל היה די לא רכיב, אז תום סיכם עם מוכר הברקסים על משלוח אקספרס לכניסה לרמת הכובש. כן, אתם שומעים (קוראים) נכון, משלוח ברקסים – אין דברים כאלה

החושך כבר ירד, ואנחנו עדיין מנסים לרכב בשביל החול הלא רכיב, עד שבסופו של דבר הגענו לרמת הכובש. כשהגענו לקיבוץ, שאלנו את ה-ש.ג. אם יש צימרים, לאחר שקיבלנו שלילי אמרנו שלא נורא ורצינו להקים אוהל בפנים, אבל ה-ש.ג. סירב להכניסנו, וגם פנייה לקב"ט לא עזרה. ניסינו להסביר לליצנים שהישוב הקרוב ביותר הוא טירה, ואנחנו לא יכולים לישון שם, אבל כלום. פתאום חזר מישהו לש.ג., מישהו שכבר היה שם ועמד בצד בזמן שהתווכחנו עם הליצנים. הוא ניגש אלינו ואמר במבטא בריטי: "אישתי מזמינה אתכם ללון אצלינו". וכך התארחנו אצל לורנס ורחל סימונס (כן כמו המזרון). המארחת אף בישלה לנו ארוחה של 5 מנות בערך תוך רבע שעה, ואחרי מקלחת הלכנו לישון- על מיטה! – אין אנשים כאלה