הדרך לגיהנום מלאה בכוונות טובות

השכמנו מוקדם בבוקר, כרגיל ב-5:00. הפעם, השכלנו לאכול ארוחת בוקר – קורנפלקס לפנים… (הרבה פחמימות). התארגנו מהר, והתחלנו את רכיבתנו דרום-מערבה. עזבנו את חוף כינר, והתחלנו לרכב לאורך החוף המזרחי של הכינרת. בהתחלה קצת בכביש, ולאחר מכן בשביל האופניים סובב כינרת. המטרה הייתה להגיע אל האלונית הקרובה על מנת להצטייד במזון ושתייה. לאחר רכיבה רצופה של 18 ק"מ, הגענו לאלונית, ועשינו הפסקה קצרה שהתארכה מה שכמובן עיצבן את תום, כי 31,536,000 השניות הבאות של תום כבר מתוכננות ורשומות בפנקס.

בהמשך חתכנו לשביל שטח, והמשכנו במסעינו לכיוון דגניה א' ודגניה ב'. בדיוק בזמן הזה איתי החליט שהוא מקבל מחלת ים, בעודו רוכב, והתחיל לחמרמר. לאחר שקרכיבה של עוד כ-12 ק"מ, שבהם עברנו את הדגניות ואכלנו עוד קצת אבק שטח טרי, הגענו בשנית לנהר הירדן. החלטנו שגם היום נצטנןן בנהר ונטבול בו. לכן את הפסקת הצהריים היומית ביצענו שם. שף חמרמיר בעודו סובל ממחלת הדרכים שלו, החליט לנוח על פלציפו ודפק שנץ. שף תום, ועוזר השף יגאל, הכינו פסטה (כמובן) ל-ב-נ-י-ם. לאחר אכילת הפסטה, כלומר יגאל ותום אכלו, ואיתי קירקר קצת, התפנה זמן לטלפונים ולטבילה. הטבילה בוטלה בסוף, כי איך לומר את זה יפה, הישראלים השאירו הרבה במבות בנהר…

עם סיום ההפסקה חצינו את הירדן, והמשכנו לרכב בשביל לכיוון מנחמיה. כשהגענו למנחמיה, ראינו הרבה בתים יפים, ואפילו חשבנו שהגענו לקיסריה של הצפון. אבל ההשערה התפוגגה מיידית, כאשר ראינו אמא מדברת בפלאפון בשפה מאוד נאותה, בעוד ילדיה איתה. אבל אחלה בתים. בסוף מנחמיה ציפתה לנו ההפתעה הגדולה, הדרך לגיהנום, שתום בחר למסלול בטענה שהוא רצה לעשות את הטיול מעניין. איך לתאר את הדרך הזו יפה? הר בגובה 250 מ', שזה לא נשמע כל כך נורא, אבל… אנחנו התחלנו אותו 200 מ' מתחת לפני הים. רגע זה עוד לא הסוף, כל העלייה הזו מתפרשת לאורך של 3 ק"מ. שזה אומר בערך 1 מ' עלייה כל 6 מ' – מ-ט-ו-ר-ף!

ההרפתקה הקטנה וה-"מעניינת" הזו, לקחה לנו 3 שעות, של הרבה סבל והרבה הפסקות באמצע. למזלנו, הגענו לפסגת ההר, שאין לנו כל כך מושג איך קוראים לו, בדיוק כשירד החושך. ולא כל כך התחשק לנו להמשיך לפדל בחושך, אז פשוט החלטנו לפתוח את האוהל על פסגת ההר. ככה זה, הדרך לאילת מלאה בכוונות "מעניינות".