סיכום שביל האופניים של ישראל
שביל האופניים של ישראל התחיל ביום שני ה-1/9/2008. למה אנחנו קוראים לו שביל האופניים של ישראל ולא, נניח, שביל ישראל באופניים? את השביל הזה, שאותו עברנו, מחרמון בצפון ועד אילת בדרום, יצרנו אנחנו, בחודשיים של תכנונים, בדיקות ציוד, בדיקת שבילים, בדיקת חלופות ואינסוף הקבלות בין תצלומי אוויר ומפות סימון שבילים.
לאחר חודשיים שבהם עבדנו מסביב לשעון, תמונה ועוד שאר אביזרים שבחדר, לקחנו אוטובוס ב-9 בבוקר לכיוון קריית- שמונה ומשם לנווה אטי"ב ולחרמון. ביום הראשון רכבנו ממעלה החרמון ועד לכפר סאלד, שם ישנו.
קמנו ב-5 והתלחנו להתארגן ולצאת בידיעה שבסופו של יום (יום הרכיבה השני) אנחנו בכינרת. אחרי עליות לא נעימות ושטח בעייתי לרכיבה הגענו לעמק החולה ובו נסענו בשביל שכינינו "שביל הסרגל" שנמשך לאורך קילומטרים ושומר על קו ישר.
לאחר הפסקת הצהריים בירדן,המשכנו לכיוון דרום ועלינו על השביל שזכה במקום הראשון במסלולי הטיול- הירדן ההררי. המסלול זכה בתואר הנכסף בשל היותו בעל עבירות נוחה, שיפועו המתון (כלפי מעלה אומנם, אבל מתון ביותר- מה שכינינו "עלייה מושכת") ונופו היפיפה. המשכנו משם לאלמגור וירדנו את כל מה שהרווחנו בירידה שזכתה בתואר הירידה הגרועה ביותר. הירידה הייתה תלולה אך עם סלעים רבים, מה שהפחיד את התיקים שישבו על האופניים. נסענו במהירות 7 קמ"ש בירידה וקיווינו שהיא תיגמר.
אחרי הירידה הגענו לגובה הכינרת פחות או יותר ונסיעה של כ-15 ק"מ על הכביש הביאה אותנו לחוף מבטחים, חוף כינר. פתחנו אוהל, הכנו פסטה, אכלנו והלכנו לישון.
יום הרכיבה השלישי המשיך בכינרת. ליד עין גב עלינו על שביל סובב כינרת- שביל סלול אך מיועד לאופניים. עם השביל המשכנו עד לתל קציר, שם ירדנו קצת לשטח, המשכנו לדגניה ועשינו הפסקת צהריים, שוב, בירדן. אחרי ההפסקה התחלנו לרכב לכיוון שביל ישראל ששינה את תוואיו והחליט לעשות לנו קצת בלאגן. אחרי שהבנו מה קרה המשכנו למנחמיה ולאם כל העליות- מנחמיה. 3 ק"מ אורך. 400 מ' עלייה. ממוצע יבש הראה שעל כל 6 מ' של הליכה עלינו 1מ' לגובה. אחרי שעות של טיפוס עם האופניים והתיקים שלא סייעו מן הסתם, הגענו כמעט לפיסגה. השעה הייתה 5 וחצי. עמד להחשיך ובאלתור זריז מצאנו ברז מים כדי לא להתקע בשטח בלי מים. אחרי נסיעה נוספת קצרה הגענו כמעט לראש ההר. החלטנו לעשות שם את הלילה לפני שיהיה מאוחר מדי וההתארגנות תהיה בעייתית.
פתחנו את האוהל על ראש ההר, ואז צץ לנו הרעיון לאכול לחם עם ריבה- הרבה יותר מהיר להכנה, יותר פחמימות ויותר פשוט. סיימנו התארגנות והלכנו לישון במזג אוויר נינוח של ראש הר.
יום רכיבה רביעי התחיל ברגל ימין עם קצת ירידות וקיצור דרך שלא מצאנו בתצלום אוויר אבל מצאנו בשטח (במקום לעלות, לעשות עיקוף ואז לרדת- פשוט לרדת. נחמד יותר, לא?) והוא הוביל אותנו בקצרה לנחל תבור שאחריו הגענו לעלייה מטורפת אחרת, כ-3 ק"מ צפונית מזרחית לגזית. הפעם העלייה הייתה בשטח עם כל חסרונות האחיזה שבה. הגענו רטובים למעלה וכבר באופק ראינו את גזית. איך שנכנסנו לישוב ושאלנו איפה הצרכנייה אמרו לנו שהם לא מקבלים כסף. יגאל כמובן שונא אנשים שלא אוהבים כסף, אבל אדם נחמד הציע לרכוש בשמו את המוצרים ושנשלם לו.
קנינו את מה שהיינו צריכים תוך מבטים ששואלים "מאיפה נחתתם?" ושילמנו לו חזרה בנדיבות על הטובה שעשה. מגזית המשכנו טיפה בכביש ושוב חזרנו לשטח לכיוון עין דור ולהפסקת צהריים בדוברת. עשינו הפסקת צהריים ראשונה עם ריבה ולחם ואחרי שצברנו כוחות ואיתי התאושש מהמחלה שתקפה אותו בעליות של היום שלפני, המשכנו בדרכנו. הזמנו כבר צימר בכפר ברוך בשביל מנוחה נורמלית אחרי יומיים של שינה בשטח והמשכנו לכפר גדעון ולכפר ברוך.
אלכנו ארוחת ערב בציויליזציה של עפולה בחסות בעלת הצימר והלכנו לישון שבעים.
מבט על המפות לקראת יום הרכיבה החמישי הראה שנשארו עוד סביבות 60 ק"מ עד לחדרה. עשינו טיפול קטן לאופניים והמשכנו ליסוע לאורך הנחלים צבי וקישון. בצומת התשבי שבכביש 70 נכנסנו לשטח וגילינו כמה עליות קצרות אך מתישות בדרך לתחנת הדלק הבאה באליקים, שם הצטיידנו שוב. רכבנו לאורך גבול שטח האש שליד אליקים וחתכנו מהכביש לכיוון ואדי שמוביל מזרחה. לקראת הגעתנו לעלייה שאותה עשינו בפיילוט, החלטנו לעשות עיקוף של הואדי וקצת להאריך את הדרך. העיקוף השתלם והעלייה הייתה מאחורנו. הגענו לרצועת החוף, נסענו בשדות ליד מעגן מיכאל ומעיין צבי והמשכנו דרך ג'יסר א זרקא לחוף הים. על החוף נסענו עד לקיסריה שם חתכנו לכביש עד לתחנת הכוח "אורות רבין" ומשם על תוואי שביל ישראל עד לרכבת חדרה. שם סיימנו את יום הרכיבה עם 70 ק"מ יומיים והלכנו לנוח כל אחד בביתו, לאכול ארוחת שישי ולחדש כוחות אחרי חמישה ימי רכיבה רצופים.
יום הרכיבה השישי התחיל יומיים אחר-כך. יום שבת שימש כיום מנוחה וביום ראשון ה-7/9/2008 המשכנו לכיוון דרום. לפחות ניסינו, כי ליגאל היה פנצ'ר שהסתבר כבעייה חמורה בהרבה: כל החישורים בגלגל האחורי שלו היו רופפים. חיכינו עד שתיפתח חנות אופניים וב-9 לקחנו את האופניים לסידור. אחרי כמה שעות של סידורים לאופניים ולנו, במטרה למנוע עוד תקלות עתידיות, המשכנו לדרכנו. נסענו על שביל בסמוך לכביש 4 עד לצומת עמק חפר, משם בכביש עד לצומת "חפר" וירדנו לשטח, נחל אלכסנדר. אחרי שסיימנו את החלק הרלוונטי בנחל המשכנו לשביל המוביל ועליו רכבנו עד לכפר הס, בו חתכנו למשמרת ולרמת הכובש.
סירוב מצד קצין הביטחון ברמת הכובש כמעט גרם לשינה באוהל שני מטר מ"טירה", אבל לבסוף משפחת סימונס היקרה אירחה אותנו בביתה וארגנה יופי של ארוחה ומקום לישון.
קמנו ב-6 אחרי שינה קצרה והתחלנו את יום הרכיבה השביעי בשביל המוביל לכיוון כפר סבא. תוך חצי שעה הגענו לכפר-סבא והשרשרת באופניים של יגאל התחילה להשמיע רעשי "תנו לי למות בשיבה טובה". מצאנו חנות אופניים קרובה והנחנו לה לנפשה. אחרי כיוונון הילוכים ושימון מאסיבי המשכנו לכיוון דרום אל נחל קנה ומקורות הירקון. רכבנו לצד כביש 6 ואת הפסקת הצהריים עשינו בישוב גבעת כוח- ישוב תימני קטן ליד נמל התעופה בן גוריון.
הרכיבה בפרדסים אחרי ארוחת הצהריים הייתה קצת מתוחה עקב שלטים שהזהירו מפני כלבי שמירה. אין כלב ואין נעל. נסענו לאורך כל המטעים ולא נתקלנו בכלב אחד. כנראה שהחברה שעושה את השלטים שכחה גם לגדל כלבים. עברנו ליד שדה התעופה ושמנו לב לתנועה הערה של מטוסים נוחתים וממריאים. עלינו על הכביש ל-5 ק"מ קצרצרים וירדנו בחזרה לשטח ליער בן שמן. אחרי העליות הארוכות עשינו הפסקה ולאחר כמה דקות התחלנו לשמוע פסססססססס. לא נחש, אלא פנצ'ר בצמיג האחורי של תום. לאחר שהחליף פנימית ביום הקודם, היה צריך לחליף שוב. מסקנה: אל תנפחו צמיג עם פנימית ב-45 PSI! לא כדאי! אז הוא חזר ל-35 PSI הישן והטוב.
עשינו סינגל או שניים בבן-שמן (יותר מזה לא היה כדאי לאופניים ולתיקים) והגענו למושב עם שם מוזר- "גימזו". שאלנו אם יש מקומות הארחה, הסתבר שאין מקומות רשמיים, אבל גם הסתבר שיש מלאך בישוב שמארח אנשים. אחרי שנוכחנו לדעת שכל אחד בישוב יודע איפה השני נמצא ומה הוא מתכוון לעשות, לאכול ולצאת מהישוב ביומיים הקרובים, הכרנו את דידי- בחור צעיר מהישוב שמארח אנשים שעושים את שביל ישראל. הוא הציג לנו את ה"גימזולה" וחשף 3 מקומות לינה ומקלחת. זה כל מה שהיינו צריכים.
קמנו ביום שלמחרת בידיעה שמתחילים באותו היום להתחיל לעלות לירושלים. בדרך הסתבר שיש הרבה עליות עד להתחלת העליות הרציניות והחום הכבד לא הוסיף לכך טוב. את הפסקת הצהריים עשינו בלטרון תחת עץ. קצת שינה טובה לא הספיקה והשרירים כבר הראו סימני עייפות. מה לעשות שאז התחלנו לעלות ב"דרך בורמה", ליד מחלף שער הגיא. הדרך הייתה בהתחלה מתונה ולאט לאט הפכה תלולה וקשה לעלייה. אחרי כ-7 ק"מ בעלייה החלטנו שצריך לעשות סוף ליום הקשה והמתיש הזה וצריך לעשות הערכות בבי"ס שדה בבית מאיר לקראת העליות ביום לאחר מכן לירושלים.
קמנו ליום הרכיבה התשיעי אחרי חומוס פלאפל ושווארמה שאכלנו בלילה שלפני והתחלנו בעליות לכיוון בירתנו ירושלים. הגענו כמעט לגובה ירושלים והיינו אופטימיים בגלל המסלול המישורי יחסית שהוביל אותנו לאיזור מבשרת ציון. המשכנו בשביל ירושלים המוביל לרמות והתחלנו לתפור. ירדנו ירידות חדות ומהירות ואחריהן ישר הגיעו עליות קשות ומתישות. אחרי כמה סטים כאלו הגענו לתחתית העלייה האחרונה לירושלים, כשאנחנו כבר רואים את רובה ואת השכונות המקיפות אותה.
התחלנו לעלות בשביל ותוך חצי שעה כבר היינו בשדרות בגין (2/3 מהפיסגה) והמשכנו לעלות ליעדנו: המלון. התאכסנו במלון "מונטיפיורי" שנתן שירות טוב גם לאופניים וגם לנו. השארנו את הציוד במלון והמשכנו לכותל המערבי. נכנסנו עם הבנדנות להנחת תפילין של יגאל ופתק בכותל. נסענו חזרה למלון במהירות (לשם שינוי בלי התיקים) והתארגנו. תפסנו מונית והגענו לאיוו מיט בורגר למנת שומן של 400 גרם, צ'יפס ושתייה. אח"כ קינחנו בגלידה ובבירה 1+1 בדאבלין. הלכנו לישון מפוצצים וקצת מסוחררים.
חשבנו שיהיו יותר ירידות מעליות ביום הרכיבה העשירי אבל ממש לא הרגשנו את ההבדל כי היו כל כך הרבה עליות! באותו היום הייתה לנו ההזדמנות לנקום את העליות של היום הקודם בירידות מפנקות. הנקמה המתוקה ביותר הייתה ליד הישוב צובה. ששם הייתה העלייה הקשה ביותר בדרך לירושלים. אחרי שירדנו במהירות את דרך בורמה וליגאל נשבר שפיץ בגלגל האחורי (שיצר לו פנצ'ר) המשכנו לכיוון בית שמש ע"מ לתקן את הנזק.
ביציאה מבית שמש כמעט וקרתה טרגדיה- הספידומטר של יגאל הפסיק לעבוד עקב התנתקות אחד החוטים. באלתור מהיר לקחנו דבק מערכת תיקון פנצ'רים והדבקנו אותו חזרה. המשכנו עד ל"ליאון", שם עשינו עצירה למעבר למצב לילה, והמשכנו ליעד היומי- בית גוברין.
בדרך עברנו בסמוך לישוב ליאון והתחיל להיות חשוך אבל לא ויתרנו. המשכנו במצב לילה לבית גוברין וכשהגענו שאלנו את אחד הילדים המקומיים (שבטוח יודעים הכל על הישוב) איפה אפשר לאכול ולישון במקום. אפשרות שינה מסודרת לא הייתה בישוב אבל אוכל היה בקרבת מקום- תחנת דלק 400 מטר מהכניסה לישוב. נסענו לשם ואכלנו בגט עם שניצל שהיה דיי טעים בזכות הרעב ולקינוח עוגה בשביל הפחמימות.
חזרנו לישוב ומצאנו אחלה של פיסת דשא- מגרש הכדורגל המקומי. פרסנו מהר את האוהל והלכנו לישון בתקווה שלא יפתחו עלינו את הממטרות בבוקר.
בבוקר קמנו בבהלה בשעה וחצי איחור והתארגנו מהר. אחרי 20 דקות כבר היינו שוב בתחנת הדלק בשביל לקנות חלב לקורנפלקס של הבוקר. בערך ב-8 התחלנו רשמית את יום הרכיבה האחד עשר ואחרי 3 ק"מ בכביש ירדנו לשטח והמשכנו לכיוון לכיש. נסענו בשדות ושם נתקלנו בפנצ'ר נוסף של יגאל שעבר טיפול מהיר והמשך נסיעה הביא אותנו לכרמים יפים ליד לכיש עד ש…לפתע נגמר כל הירוק והעיניים ראו רק צהוב. מדבר מדבר ועוד מדבר. התחלנו לנסוע בגבעות המדבריות והאינסופיות כשאנחנו חותכים בכל מקום שבא לנו כדי לא לתפור גבהים.
אחרי נסיעה של כמה שעות בשמש הקופחת ללא כל אפשרות לצל (העץ הקרוב במרחק 3 ק"מ מהציר), הגענו לדביר. הזהירו אותנו מפני הישוב הזה כבר בכתבתו של עידו מזור על שביל ישראל אבל רצינו לדעת אולי שינו שם את שיטת המכירה בסופר המקומי. שום דבר. הגענו לישוב ובניגוד לגזית, ששם הסכימו לקנות על חשבון אחד התושבים, פה הדבר היחיד שהסכימו לנו לקנות היה מים, וגם אז כשמילאנו את המים אמרו לנו שיש מים קרים בצד השני של הצרכניה.
לאחר מילוי המים עפנו מהישוב לכיוון היער הסמוך לאכול ארוחת צהריים- כרגיל לחם עם דבש. את יגאל עפף ענן של זבובים ואז החלטנו לזוז משם ולהמשיך את יומנו. נסענו בכביש שומם לכיוון להב ומשם לכיוון צומת שוקת בכביש שהיה נראה כעלייה אך נסענו בו כמעט 7 ק"מ במהירות 40 קמ"ש.
מצומת שוקת המשכנו לכיוון עומר בנסיעה על הכביש, בעיקר בגלל כל הפזורות הבדואיות שבאזור והגענו לצומת גן התעשייה של עומר במהירות גרנדיוזית שלא מוכרת כ"כ לרוכבי שטח. בדקנו את אופציות הלינה: בעומר לא היו כאלה ובב"ש היחסית קרובה (9 ק"מ) היה מלון שהסכים לארח תמורת 950 ש"ח לשלישייה. לא תודה. נכנסנו לגן התעשייה בעומר ופתחנו שם אוהל לרווחה.
האופצייה הקולנרית לערב הייתה פיצה מב"ש שעשתה לנו משלוח של שני מגשים עם טונה (בשביל החלבונים). בתיאור ההזמנה היה כתוב: כתובת: גן תעשייה עומר.
אחרי שינה טובה קמנו ופגשנו בחור שעשה גם כן מרחקים רבים באופניים ונתן לנו כמה תמונות וטעם טוב להתחיל איתו את הבוקר. ידענו שבאותו יום אנחנו רוצים לעבור כ-90 ק"מ בכביש בכדי להגיע לדימונה ואח"כ לערבה. התחלנו את יום הרכיבה השניים עשר במילוי מים בתחנת הדלק הקרובה והתחלנו לנסוע לכיוון דימונה. הדרך עצמה לא הייתה כל כך מעניינת אבל מהחלק הזה של הנגב לא ציפינו להרבה יותר מרכבים וכלבים. את 50 הק"מ הראשונים עד לדימונה סיימנו כבר ב-11 בבוקר ועשינו הפסקה לאכילה ולהתכוננות להמשך היום הלא קצר הזה. מדימונה המשכנו מזרחה עד לצומת רותם ושם פנינו ימינה לכביש שומם אשר בסופו של דבר מוביל אותנו למעלה עקרבים ולחצבה.
בכביש השומם חגגנו את ה-600 ק"מ לטיול ויגאל החליט שפתאום הוא יודע להרים גלגל. אחרי 3 פעמים שהוא ניסה הוא הבין שהוא לא יודע ונמרח על הכביש. חיטוי קצר והחזרת הצמיג למקומו והמשכנו. הגענו למישור ימין, אחד מהמישורים הפתוחים הענקיים שאפשר למצוא בנגב. חיפשנו וחיפשנו צל אך לא מצאנו. השעה הייתה כבר 1 והחלטנו שאנחנו לא רוכבים בחום הזה ובמדבר הזה. פתחנו את האוהל ברוחות החזקות והתיישבנו בפנים. אחרי שאכלנו ארוחת צהריים עם דובשניות ועוגה נהיה מאוד חם והאוהל עשה סימנים של לא עומד בעוצמת הרוח. פתאום משום מקום הגיעו כמה אנשים שעושים כתבה על רכיבת אופניים בישראל, הם היו כתבים מהולנד ואחרי 2 תמונות הם עזבו את המקום בלי יותר מדי שאלות.
המשכנו את הרכיבה בנגב הצחיח והחם והגענו אחרי עליות רבות למעלה עקרבים שאליו קיווינו להגיע מתחילת הטיול. ירידה קצרה אך מאוד תלולה מגובה 400 מטר עד ל100 מטר בתוך 2 ק"מ. סוג של נקמה לעליות של מנחמיה. הירידה הזאת הייתה הרבה יותר תלולה ממה שחשבנו ועם הציוד היה צורך בלחיצה חזקה על הבלמים. אחרי שירדנו גילינו עלייה שבתחתיתה עצרנו להפסקה. הסתכלנו במפות וגילינו שחצבה נמצאת עוד 12 ק"מ מאיתנו. לפי החישובים בתחילת היום היינו אמורים להיות עוד 3 ק"מ ביעד. אבל אין מה לעשות, אז המשכנו. לאחר העלייה גילינו את אחת מהירידות הכי ארוכות ויציבות בטיול– במשך רבע שעה ירדנו במהירות של 40 קמ"ש עד למפגש עם כביש הערבה. נסיעה קצרה על כביש הערבה והיינו בחצבה.
שתינו משהו בסניף ארומה ונסענו עוד 5 ק"מ נוספים לעין חצבה- הישוב שבו יש כ"כ הרבה צימרים שאי אפשר לתאר. אחרי שמצאנו משהו במחיר סביר הגענו לצימר ונשלחנו ישר לבריכה המקומית לשטיפה אחרי יום של 100 ק"מ פחות או יותר. קנינו קצת בשרים לאכול ואחרי נשנוש רצועות עוף בלחמניות הלכנו לישון.
את היום השלוש עשרה התחלנו בצהריים. החלטנו לתת קצת מנוחה לגוף וקצת להגמל מהשעון המעורר ולהתחיל בשעה 3. יצאנו מהישוב ועלינו על ציר המעיינות- שביל עפר יחסית נוח שבצידיו ישנם נופים מדהימים של צוקים ענקיים ונחלים יבשים. בתחילה תפרנו על הציר עליות וירידות קטנות אבל אח"כ הציר הפך למישורי והמהירות והכיף עלו. היום הזה היה קצר במיוחד (4 שעות רכיבה) ואחרי כ-35 ק"מ הגענו לישוב צופר ומצאנו שם מלאכית בשם יונה עופרן שאירחה אותנו במקום יפיפה ובחינם.
ביום שלאחר מכן המשכנו על ציר המעיינות עד לסופו (סה"כ כ-70 ק"מ על ציר המעיינות) והגענו בהפסקת הצהריים לכושי רימון (הק"מ ה-101). בהפסקת הצהריים הסתבר שאין כמעט מקומות במלונות באילת והולך להיות בעייתי הלינה באילת. אחרי כמה טלפונים וקשרים מצאנו מקומות לישון בהם והמשכנו בשביל הערבה, סוג של שביל לא מסומן אשר נמתח לאורך כביש הערבה, פעם מימינו ופעם משמאלו. השביל עצמו דיי תופר גבהים אך הוא נוח לאופניים ברמת העבירות.
עד לערב תכננו להגיע לישוב "יהל" אבל רצינו ביום שלמחרת לעשות ארוחת בוקר ביטבתה ולכן העדפנו להמשיך עוד קצת דרומה כדי להתאים את התוכניות למציאות. המשכנו בירח כמעט מלא לישוב לוטן ואז גילינו שאנחנו במרחק של ק"מ מישוב שנמצא ממש קרוב לכביש הערבה (ללא הארכה של כבישי גישה). נסענו לישוב הזה, ששמו קטורה, ובמעותינו האחרונות שילמנו ללילה בצימר, בפעם האחרונה לפני אילת.
ביום האחרון התעוררנו בתחושה נפלאה, גם בגלל אילת וגם בגלל ארוחת הבוקר ביטבתה. אחרי 50 דקות של נסיעה הגענו ליטבתה ועשינו שם ארוחת בוקר כהלכתה. אחרי הארוחה הקלילה/כבדה (תלוי את מי שואלים) המשכנו בשביל צמוד לכביש הערבה ומשם לציר הנפט הארוך והמאוד ישר. אחרי כ-13 ק"מ על הציר עברנו לכביש הערבה הישן, זכר לכביש ערבה שונה ממה שמוכר לנו היום ושהפך כמעט לציר עפר.
בשלב הזה כבר התחלנו בסיכומים וצילומים ולפתע, אחרי עלייה לא חדה, ראינו את שדרת המלונות של אילת מולנו, במלוא הדרה. הגענו לאילת, זרקנו את האופניים על החוף וקפצנו כמו שאנחנו למים לחגוג את הניצחון!
בקרוב באתר! מפות השביל! כל המפות ותצלומי האוויר ששימשו אותנו בשביל עולים לאתר!
תגובות אחרונות