הבטחנו, עבדנו, השקענו, רכבנו, שקענו, נחלצנו, עלינו, ירדנו ואחרי שחיכיתם להם במשך זמן רב הנה מגיע הסט הראשון של המפות שיצרנו לטובת השביל המדהים הזה באופניים!!
תהנו מהמפות הן נמצאות בדף המפות באתר!
תמשיכו לרכב ולהנות!
שביל האופניים של ישראל התחיל ביום שני ה-1/9/2008. למה אנחנו קוראים לו שביל האופניים של ישראל ולא, נניח, שביל ישראל באופניים? את השביל הזה, שאותו עברנו, מחרמון בצפון ועד אילת בדרום, יצרנו אנחנו, בחודשיים של תכנונים, בדיקות ציוד, בדיקת שבילים, בדיקת חלופות ואינסוף הקבלות בין תצלומי אוויר ומפות סימון שבילים.
לאחר חודשיים שבהם עבדנו מסביב לשעון, תמונה ועוד שאר אביזרים שבחדר, לקחנו אוטובוס ב-9 בבוקר לכיוון קריית- שמונה ומשם לנווה אטי"ב ולחרמון. ביום הראשון רכבנו ממעלה החרמון ועד לכפר סאלד, שם ישנו.
קמנו ב-5 והתלחנו להתארגן ולצאת בידיעה שבסופו של יום (יום הרכיבה השני) אנחנו בכינרת. אחרי עליות לא נעימות ושטח בעייתי לרכיבה הגענו לעמק החולה ובו נסענו בשביל שכינינו "שביל הסרגל" שנמשך לאורך קילומטרים ושומר על קו ישר.
לאחר הפסקת הצהריים בירדן,המשכנו לכיוון דרום ועלינו על השביל שזכה במקום הראשון במסלולי הטיול- הירדן ההררי. המסלול זכה בתואר הנכסף בשל היותו בעל עבירות נוחה, שיפועו המתון (כלפי מעלה אומנם, אבל מתון ביותר- מה שכינינו "עלייה מושכת") ונופו היפיפה. המשכנו משם לאלמגור וירדנו את כל מה שהרווחנו בירידה שזכתה בתואר הירידה הגרועה ביותר. הירידה הייתה תלולה אך עם סלעים רבים, מה שהפחיד את התיקים שישבו על האופניים. נסענו במהירות 7 קמ"ש בירידה וקיווינו שהיא תיגמר.
אחרי הירידה הגענו לגובה הכינרת פחות או יותר ונסיעה של כ-15 ק"מ על הכביש הביאה אותנו לחוף מבטחים, חוף כינר. פתחנו אוהל, הכנו פסטה, אכלנו והלכנו לישון.
יום הרכיבה השלישי המשיך בכינרת. ליד עין גב עלינו על שביל סובב כינרת- שביל סלול אך מיועד לאופניים. עם השביל המשכנו עד לתל קציר, שם ירדנו קצת לשטח, המשכנו לדגניה ועשינו הפסקת צהריים, שוב, בירדן. אחרי ההפסקה התחלנו לרכב לכיוון שביל ישראל ששינה את תוואיו והחליט לעשות לנו קצת בלאגן. אחרי שהבנו מה קרה המשכנו למנחמיה ולאם כל העליות- מנחמיה. 3 ק"מ אורך. 400 מ' עלייה. ממוצע יבש הראה שעל כל 6 מ' של הליכה עלינו 1מ' לגובה. אחרי שעות של טיפוס עם האופניים והתיקים שלא סייעו מן הסתם, הגענו כמעט לפיסגה. השעה הייתה 5 וחצי. עמד להחשיך ובאלתור זריז מצאנו ברז מים כדי לא להתקע בשטח בלי מים. אחרי נסיעה נוספת קצרה הגענו כמעט לראש ההר. החלטנו לעשות שם את הלילה לפני שיהיה מאוחר מדי וההתארגנות תהיה בעייתית.
פתחנו את האוהל על ראש ההר, ואז צץ לנו הרעיון לאכול לחם עם ריבה- הרבה יותר מהיר להכנה, יותר פחמימות ויותר פשוט. סיימנו התארגנות והלכנו לישון במזג אוויר נינוח של ראש הר.
יום רכיבה רביעי התחיל ברגל ימין עם קצת ירידות וקיצור דרך שלא מצאנו בתצלום אוויר אבל מצאנו בשטח (במקום לעלות, לעשות עיקוף ואז לרדת- פשוט לרדת. נחמד יותר, לא?) והוא הוביל אותנו בקצרה לנחל תבור שאחריו הגענו לעלייה מטורפת אחרת, כ-3 ק"מ צפונית מזרחית לגזית. הפעם העלייה הייתה בשטח עם כל חסרונות האחיזה שבה. הגענו רטובים למעלה וכבר באופק ראינו את גזית. איך שנכנסנו לישוב ושאלנו איפה הצרכנייה אמרו לנו שהם לא מקבלים כסף. יגאל כמובן שונא אנשים שלא אוהבים כסף, אבל אדם נחמד הציע לרכוש בשמו את המוצרים ושנשלם לו.
קנינו את מה שהיינו צריכים תוך מבטים ששואלים "מאיפה נחתתם?" ושילמנו לו חזרה בנדיבות על הטובה שעשה. מגזית המשכנו טיפה בכביש ושוב חזרנו לשטח לכיוון עין דור ולהפסקת צהריים בדוברת. עשינו הפסקת צהריים ראשונה עם ריבה ולחם ואחרי שצברנו כוחות ואיתי התאושש מהמחלה שתקפה אותו בעליות של היום שלפני, המשכנו בדרכנו. הזמנו כבר צימר בכפר ברוך בשביל מנוחה נורמלית אחרי יומיים של שינה בשטח והמשכנו לכפר גדעון ולכפר ברוך.
אלכנו ארוחת ערב בציויליזציה של עפולה בחסות בעלת הצימר והלכנו לישון שבעים.
מבט על המפות לקראת יום הרכיבה החמישי הראה שנשארו עוד סביבות 60 ק"מ עד לחדרה. עשינו טיפול קטן לאופניים והמשכנו ליסוע לאורך הנחלים צבי וקישון. בצומת התשבי שבכביש 70 נכנסנו לשטח וגילינו כמה עליות קצרות אך מתישות בדרך לתחנת הדלק הבאה באליקים, שם הצטיידנו שוב. רכבנו לאורך גבול שטח האש שליד אליקים וחתכנו מהכביש לכיוון ואדי שמוביל מזרחה. לקראת הגעתנו לעלייה שאותה עשינו בפיילוט, החלטנו לעשות עיקוף של הואדי וקצת להאריך את הדרך. העיקוף השתלם והעלייה הייתה מאחורנו. הגענו לרצועת החוף, נסענו בשדות ליד מעגן מיכאל ומעיין צבי והמשכנו דרך ג'יסר א זרקא לחוף הים. על החוף נסענו עד לקיסריה שם חתכנו לכביש עד לתחנת הכוח "אורות רבין" ומשם על תוואי שביל ישראל עד לרכבת חדרה. שם סיימנו את יום הרכיבה עם 70 ק"מ יומיים והלכנו לנוח כל אחד בביתו, לאכול ארוחת שישי ולחדש כוחות אחרי חמישה ימי רכיבה רצופים.
יום הרכיבה השישי התחיל יומיים אחר-כך. יום שבת שימש כיום מנוחה וביום ראשון ה-7/9/2008 המשכנו לכיוון דרום. לפחות ניסינו, כי ליגאל היה פנצ'ר שהסתבר כבעייה חמורה בהרבה: כל החישורים בגלגל האחורי שלו היו רופפים. חיכינו עד שתיפתח חנות אופניים וב-9 לקחנו את האופניים לסידור. אחרי כמה שעות של סידורים לאופניים ולנו, במטרה למנוע עוד תקלות עתידיות, המשכנו לדרכנו. נסענו על שביל בסמוך לכביש 4 עד לצומת עמק חפר, משם בכביש עד לצומת "חפר" וירדנו לשטח, נחל אלכסנדר. אחרי שסיימנו את החלק הרלוונטי בנחל המשכנו לשביל המוביל ועליו רכבנו עד לכפר הס, בו חתכנו למשמרת ולרמת הכובש.
סירוב מצד קצין הביטחון ברמת הכובש כמעט גרם לשינה באוהל שני מטר מ"טירה", אבל לבסוף משפחת סימונס היקרה אירחה אותנו בביתה וארגנה יופי של ארוחה ומקום לישון.
קמנו ב-6 אחרי שינה קצרה והתחלנו את יום הרכיבה השביעי בשביל המוביל לכיוון כפר סבא. תוך חצי שעה הגענו לכפר-סבא והשרשרת באופניים של יגאל התחילה להשמיע רעשי "תנו לי למות בשיבה טובה". מצאנו חנות אופניים קרובה והנחנו לה לנפשה. אחרי כיוונון הילוכים ושימון מאסיבי המשכנו לכיוון דרום אל נחל קנה ומקורות הירקון. רכבנו לצד כביש 6 ואת הפסקת הצהריים עשינו בישוב גבעת כוח- ישוב תימני קטן ליד נמל התעופה בן גוריון.
הרכיבה בפרדסים אחרי ארוחת הצהריים הייתה קצת מתוחה עקב שלטים שהזהירו מפני כלבי שמירה. אין כלב ואין נעל. נסענו לאורך כל המטעים ולא נתקלנו בכלב אחד. כנראה שהחברה שעושה את השלטים שכחה גם לגדל כלבים. עברנו ליד שדה התעופה ושמנו לב לתנועה הערה של מטוסים נוחתים וממריאים. עלינו על הכביש ל-5 ק"מ קצרצרים וירדנו בחזרה לשטח ליער בן שמן. אחרי העליות הארוכות עשינו הפסקה ולאחר כמה דקות התחלנו לשמוע פסססססססס. לא נחש, אלא פנצ'ר בצמיג האחורי של תום. לאחר שהחליף פנימית ביום הקודם, היה צריך לחליף שוב. מסקנה: אל תנפחו צמיג עם פנימית ב-45 PSI! לא כדאי! אז הוא חזר ל-35 PSI הישן והטוב.
עשינו סינגל או שניים בבן-שמן (יותר מזה לא היה כדאי לאופניים ולתיקים) והגענו למושב עם שם מוזר- "גימזו". שאלנו אם יש מקומות הארחה, הסתבר שאין מקומות רשמיים, אבל גם הסתבר שיש מלאך בישוב שמארח אנשים. אחרי שנוכחנו לדעת שכל אחד בישוב יודע איפה השני נמצא ומה הוא מתכוון לעשות, לאכול ולצאת מהישוב ביומיים הקרובים, הכרנו את דידי- בחור צעיר מהישוב שמארח אנשים שעושים את שביל ישראל. הוא הציג לנו את ה"גימזולה" וחשף 3 מקומות לינה ומקלחת. זה כל מה שהיינו צריכים.
קמנו ביום שלמחרת בידיעה שמתחילים באותו היום להתחיל לעלות לירושלים. בדרך הסתבר שיש הרבה עליות עד להתחלת העליות הרציניות והחום הכבד לא הוסיף לכך טוב. את הפסקת הצהריים עשינו בלטרון תחת עץ. קצת שינה טובה לא הספיקה והשרירים כבר הראו סימני עייפות. מה לעשות שאז התחלנו לעלות ב"דרך בורמה", ליד מחלף שער הגיא. הדרך הייתה בהתחלה מתונה ולאט לאט הפכה תלולה וקשה לעלייה. אחרי כ-7 ק"מ בעלייה החלטנו שצריך לעשות סוף ליום הקשה והמתיש הזה וצריך לעשות הערכות בבי"ס שדה בבית מאיר לקראת העליות ביום לאחר מכן לירושלים.
קמנו ליום הרכיבה התשיעי אחרי חומוס פלאפל ושווארמה שאכלנו בלילה שלפני והתחלנו בעליות לכיוון בירתנו ירושלים. הגענו כמעט לגובה ירושלים והיינו אופטימיים בגלל המסלול המישורי יחסית שהוביל אותנו לאיזור מבשרת ציון. המשכנו בשביל ירושלים המוביל לרמות והתחלנו לתפור. ירדנו ירידות חדות ומהירות ואחריהן ישר הגיעו עליות קשות ומתישות. אחרי כמה סטים כאלו הגענו לתחתית העלייה האחרונה לירושלים, כשאנחנו כבר רואים את רובה ואת השכונות המקיפות אותה.
התחלנו לעלות בשביל ותוך חצי שעה כבר היינו בשדרות בגין (2/3 מהפיסגה) והמשכנו לעלות ליעדנו: המלון. התאכסנו במלון "מונטיפיורי" שנתן שירות טוב גם לאופניים וגם לנו. השארנו את הציוד במלון והמשכנו לכותל המערבי. נכנסנו עם הבנדנות להנחת תפילין של יגאל ופתק בכותל. נסענו חזרה למלון במהירות (לשם שינוי בלי התיקים) והתארגנו. תפסנו מונית והגענו לאיוו מיט בורגר למנת שומן של 400 גרם, צ'יפס ושתייה. אח"כ קינחנו בגלידה ובבירה 1+1 בדאבלין. הלכנו לישון מפוצצים וקצת מסוחררים.
חשבנו שיהיו יותר ירידות מעליות ביום הרכיבה העשירי אבל ממש לא הרגשנו את ההבדל כי היו כל כך הרבה עליות! באותו היום הייתה לנו ההזדמנות לנקום את העליות של היום הקודם בירידות מפנקות. הנקמה המתוקה ביותר הייתה ליד הישוב צובה. ששם הייתה העלייה הקשה ביותר בדרך לירושלים. אחרי שירדנו במהירות את דרך בורמה וליגאל נשבר שפיץ בגלגל האחורי (שיצר לו פנצ'ר) המשכנו לכיוון בית שמש ע"מ לתקן את הנזק.
ביציאה מבית שמש כמעט וקרתה טרגדיה- הספידומטר של יגאל הפסיק לעבוד עקב התנתקות אחד החוטים. באלתור מהיר לקחנו דבק מערכת תיקון פנצ'רים והדבקנו אותו חזרה. המשכנו עד ל"ליאון", שם עשינו עצירה למעבר למצב לילה, והמשכנו ליעד היומי- בית גוברין.
בדרך עברנו בסמוך לישוב ליאון והתחיל להיות חשוך אבל לא ויתרנו. המשכנו במצב לילה לבית גוברין וכשהגענו שאלנו את אחד הילדים המקומיים (שבטוח יודעים הכל על הישוב) איפה אפשר לאכול ולישון במקום. אפשרות שינה מסודרת לא הייתה בישוב אבל אוכל היה בקרבת מקום- תחנת דלק 400 מטר מהכניסה לישוב. נסענו לשם ואכלנו בגט עם שניצל שהיה דיי טעים בזכות הרעב ולקינוח עוגה בשביל הפחמימות.
חזרנו לישוב ומצאנו אחלה של פיסת דשא- מגרש הכדורגל המקומי. פרסנו מהר את האוהל והלכנו לישון בתקווה שלא יפתחו עלינו את הממטרות בבוקר.
בבוקר קמנו בבהלה בשעה וחצי איחור והתארגנו מהר. אחרי 20 דקות כבר היינו שוב בתחנת הדלק בשביל לקנות חלב לקורנפלקס של הבוקר. בערך ב-8 התחלנו רשמית את יום הרכיבה האחד עשר ואחרי 3 ק"מ בכביש ירדנו לשטח והמשכנו לכיוון לכיש. נסענו בשדות ושם נתקלנו בפנצ'ר נוסף של יגאל שעבר טיפול מהיר והמשך נסיעה הביא אותנו לכרמים יפים ליד לכיש עד ש…לפתע נגמר כל הירוק והעיניים ראו רק צהוב. מדבר מדבר ועוד מדבר. התחלנו לנסוע בגבעות המדבריות והאינסופיות כשאנחנו חותכים בכל מקום שבא לנו כדי לא לתפור גבהים.
אחרי נסיעה של כמה שעות בשמש הקופחת ללא כל אפשרות לצל (העץ הקרוב במרחק 3 ק"מ מהציר), הגענו לדביר. הזהירו אותנו מפני הישוב הזה כבר בכתבתו של עידו מזור על שביל ישראל אבל רצינו לדעת אולי שינו שם את שיטת המכירה בסופר המקומי. שום דבר. הגענו לישוב ובניגוד לגזית, ששם הסכימו לקנות על חשבון אחד התושבים, פה הדבר היחיד שהסכימו לנו לקנות היה מים, וגם אז כשמילאנו את המים אמרו לנו שיש מים קרים בצד השני של הצרכניה.
לאחר מילוי המים עפנו מהישוב לכיוון היער הסמוך לאכול ארוחת צהריים- כרגיל לחם עם דבש. את יגאל עפף ענן של זבובים ואז החלטנו לזוז משם ולהמשיך את יומנו. נסענו בכביש שומם לכיוון להב ומשם לכיוון צומת שוקת בכביש שהיה נראה כעלייה אך נסענו בו כמעט 7 ק"מ במהירות 40 קמ"ש.
מצומת שוקת המשכנו לכיוון עומר בנסיעה על הכביש, בעיקר בגלל כל הפזורות הבדואיות שבאזור והגענו לצומת גן התעשייה של עומר במהירות גרנדיוזית שלא מוכרת כ"כ לרוכבי שטח. בדקנו את אופציות הלינה: בעומר לא היו כאלה ובב"ש היחסית קרובה (9 ק"מ) היה מלון שהסכים לארח תמורת 950 ש"ח לשלישייה. לא תודה. נכנסנו לגן התעשייה בעומר ופתחנו שם אוהל לרווחה.
האופצייה הקולנרית לערב הייתה פיצה מב"ש שעשתה לנו משלוח של שני מגשים עם טונה (בשביל החלבונים). בתיאור ההזמנה היה כתוב: כתובת: גן תעשייה עומר.
אחרי שינה טובה קמנו ופגשנו בחור שעשה גם כן מרחקים רבים באופניים ונתן לנו כמה תמונות וטעם טוב להתחיל איתו את הבוקר. ידענו שבאותו יום אנחנו רוצים לעבור כ-90 ק"מ בכביש בכדי להגיע לדימונה ואח"כ לערבה. התחלנו את יום הרכיבה השניים עשר במילוי מים בתחנת הדלק הקרובה והתחלנו לנסוע לכיוון דימונה. הדרך עצמה לא הייתה כל כך מעניינת אבל מהחלק הזה של הנגב לא ציפינו להרבה יותר מרכבים וכלבים. את 50 הק"מ הראשונים עד לדימונה סיימנו כבר ב-11 בבוקר ועשינו הפסקה לאכילה ולהתכוננות להמשך היום הלא קצר הזה. מדימונה המשכנו מזרחה עד לצומת רותם ושם פנינו ימינה לכביש שומם אשר בסופו של דבר מוביל אותנו למעלה עקרבים ולחצבה.
בכביש השומם חגגנו את ה-600 ק"מ לטיול ויגאל החליט שפתאום הוא יודע להרים גלגל. אחרי 3 פעמים שהוא ניסה הוא הבין שהוא לא יודע ונמרח על הכביש. חיטוי קצר והחזרת הצמיג למקומו והמשכנו. הגענו למישור ימין, אחד מהמישורים הפתוחים הענקיים שאפשר למצוא בנגב. חיפשנו וחיפשנו צל אך לא מצאנו. השעה הייתה כבר 1 והחלטנו שאנחנו לא רוכבים בחום הזה ובמדבר הזה. פתחנו את האוהל ברוחות החזקות והתיישבנו בפנים. אחרי שאכלנו ארוחת צהריים עם דובשניות ועוגה נהיה מאוד חם והאוהל עשה סימנים של לא עומד בעוצמת הרוח. פתאום משום מקום הגיעו כמה אנשים שעושים כתבה על רכיבת אופניים בישראל, הם היו כתבים מהולנד ואחרי 2 תמונות הם עזבו את המקום בלי יותר מדי שאלות.
המשכנו את הרכיבה בנגב הצחיח והחם והגענו אחרי עליות רבות למעלה עקרבים שאליו קיווינו להגיע מתחילת הטיול. ירידה קצרה אך מאוד תלולה מגובה 400 מטר עד ל100 מטר בתוך 2 ק"מ. סוג של נקמה לעליות של מנחמיה. הירידה הזאת הייתה הרבה יותר תלולה ממה שחשבנו ועם הציוד היה צורך בלחיצה חזקה על הבלמים. אחרי שירדנו גילינו עלייה שבתחתיתה עצרנו להפסקה. הסתכלנו במפות וגילינו שחצבה נמצאת עוד 12 ק"מ מאיתנו. לפי החישובים בתחילת היום היינו אמורים להיות עוד 3 ק"מ ביעד. אבל אין מה לעשות, אז המשכנו. לאחר העלייה גילינו את אחת מהירידות הכי ארוכות ויציבות בטיול– במשך רבע שעה ירדנו במהירות של 40 קמ"ש עד למפגש עם כביש הערבה. נסיעה קצרה על כביש הערבה והיינו בחצבה.
שתינו משהו בסניף ארומה ונסענו עוד 5 ק"מ נוספים לעין חצבה- הישוב שבו יש כ"כ הרבה צימרים שאי אפשר לתאר. אחרי שמצאנו משהו במחיר סביר הגענו לצימר ונשלחנו ישר לבריכה המקומית לשטיפה אחרי יום של 100 ק"מ פחות או יותר. קנינו קצת בשרים לאכול ואחרי נשנוש רצועות עוף בלחמניות הלכנו לישון.
את היום השלוש עשרה התחלנו בצהריים. החלטנו לתת קצת מנוחה לגוף וקצת להגמל מהשעון המעורר ולהתחיל בשעה 3. יצאנו מהישוב ועלינו על ציר המעיינות- שביל עפר יחסית נוח שבצידיו ישנם נופים מדהימים של צוקים ענקיים ונחלים יבשים. בתחילה תפרנו על הציר עליות וירידות קטנות אבל אח"כ הציר הפך למישורי והמהירות והכיף עלו. היום הזה היה קצר במיוחד (4 שעות רכיבה) ואחרי כ-35 ק"מ הגענו לישוב צופר ומצאנו שם מלאכית בשם יונה עופרן שאירחה אותנו במקום יפיפה ובחינם.
ביום שלאחר מכן המשכנו על ציר המעיינות עד לסופו (סה"כ כ-70 ק"מ על ציר המעיינות) והגענו בהפסקת הצהריים לכושי רימון (הק"מ ה-101). בהפסקת הצהריים הסתבר שאין כמעט מקומות במלונות באילת והולך להיות בעייתי הלינה באילת. אחרי כמה טלפונים וקשרים מצאנו מקומות לישון בהם והמשכנו בשביל הערבה, סוג של שביל לא מסומן אשר נמתח לאורך כביש הערבה, פעם מימינו ופעם משמאלו. השביל עצמו דיי תופר גבהים אך הוא נוח לאופניים ברמת העבירות.
עד לערב תכננו להגיע לישוב "יהל" אבל רצינו ביום שלמחרת לעשות ארוחת בוקר ביטבתה ולכן העדפנו להמשיך עוד קצת דרומה כדי להתאים את התוכניות למציאות. המשכנו בירח כמעט מלא לישוב לוטן ואז גילינו שאנחנו במרחק של ק"מ מישוב שנמצא ממש קרוב לכביש הערבה (ללא הארכה של כבישי גישה). נסענו לישוב הזה, ששמו קטורה, ובמעותינו האחרונות שילמנו ללילה בצימר, בפעם האחרונה לפני אילת.
ביום האחרון התעוררנו בתחושה נפלאה, גם בגלל אילת וגם בגלל ארוחת הבוקר ביטבתה. אחרי 50 דקות של נסיעה הגענו ליטבתה ועשינו שם ארוחת בוקר כהלכתה. אחרי הארוחה הקלילה/כבדה (תלוי את מי שואלים) המשכנו בשביל צמוד לכביש הערבה ומשם לציר הנפט הארוך והמאוד ישר. אחרי כ-13 ק"מ על הציר עברנו לכביש הערבה הישן, זכר לכביש ערבה שונה ממה שמוכר לנו היום ושהפך כמעט לציר עפר.
בשלב הזה כבר התחלנו בסיכומים וצילומים ולפתע, אחרי עלייה לא חדה, ראינו את שדרת המלונות של אילת מולנו, במלוא הדרה. הגענו לאילת, זרקנו את האופניים על החוף וקפצנו כמו שאנחנו למים לחגוג את הניצחון!
בקרוב באתר! מפות השביל! כל המפות ותצלומי האוויר ששימשו אותנו בשביל עולים לאתר!
יום הרכיבה האחרון בשביל האופניים של ישראל הגיע. היום לו ציפינו 3 שנים…. יגאל, מבלי שידע את פרטי המסלול היות ולא תכנן אותו, חזה מתחילת הטיול שנגיע לאילת ביום שלישי ה-16 לחודש, וכך היה.
התעוררנו בבוקר בידיעה המשמחת שאחרי היום לא יהיה פידולים ב-6 בבוקר בזמן הקרוב, התארגנו באופן זריז (מה שלא קרה כל הטיול, רק ביומיים שלושה האחרונים) וזזנו לכיוון יטבתה לארוחת בוקר. עלינו על דרך הנסיך (עדיין לא דרך המלך) ונסענו בשביל נוח שהפך לכביש למרחק מסויים ותוך שלושת רבעי שעה הגענו ליטבתה.
איתי ויגאל ניצלו את היום האחרון לארוחת בוקר עם בגט וליטר של חלב בננה/אייס קפה ותום הזמין קרואסון וקרטון מוקה (תיכף תבינו למה זה רלוונטי). המשכנו את היום בדיווש לכיוון ציר הנפט שהזהירו אותנו מתפירתו את הגובה (הבחור עם שני ההולנדים שפגש אותנו בדרך לחצבה בשום מקום במדבר). בהתחלה הציר היה קשה לנסיעה עם הרבה מהמורות וחול קצת עמוק שאילץ אותנו להוציא יותר אנרגיה. עצרנו באמצע הציר בכדי להסתכל על מחצבה ענקית שכנראה הגיעה למי תהום וכרגע אינה פעילה ואיתי ויגאל התחילו להרגיש את כל החלב ששתו בבוקר. בהמשך הבחירה בציר הצדיקה את עצמה- נסענו במהירות בציר וירדנו בגובה באופן מתון עד למפגש עם כביש הערבה החדש והישן.
עלינו על כביש הערבה הישן שבהתחלה פינק בתור כביש ואח"כ הפך לשביל מהמשובשים שבשבילי ארצנו. לקראת אילת, העיר הנכספת, הפך שוב לכביש ואחרי עלייה מתונה ראינו לפתע את המלונות. עקפנו את כל העיר מכיוון דרום ובנסיעה צמודה לגבול השלום עם ירדן והגענו לאיזור המלונות מצידו השומם יחסית. אחרי כמה רחובות בעיר הסואנת הגענו לחוף רויאל ביץ' ושעטנו לכיוון המים.
יגאל, שקפץ מהר יחסית ממדרגה בכניסה לחוף, שבר את השפצור לסבל ואז כבר לא הייתה לאף אחד הסבלנות לתקן את חווית האקספדישן שלו. העפנו את האופניים, קפצנו לים ואז קצת הבנו את גדולת ההישג שעברנו.
הלכנו לאכול אוכל נורמלי ואחרי מנה עסקית לא הצלחנו לשבוע….
נתוני היום:
מרחק: 54.28 ק"מ
זמן רכיבה נטו: 3:42 ש'
מהירות מקס': 29.6 קמ"ש
מהירות ממוצעת: 14.6 קמ"ש
Delta Expedition זהו שמם של זוג התיקים אשר יושבים על סבלינו. רצינו לחלוק עימכם את יומן התקלות שקרו לנו עם אותם ששני תיקים:
יום רכיבה ראשון: התיקים של יגאל נכנסים בגלגל. תוצאה: הגומי המחבר את התיק לסבל ניתק מהתיק ומסתבך בגלגל.
יום רכיבה שני: הקליפס המחבר את התיק של תום לסבל נשבר. תוקן בעזרת בורג.
יום רכיבה שלישי: התיק של תום שוב נכנס בסבל. הנזק הפעם: חצי תיק נקרע. ערכת עזרה שנייה עשתה את העבודה.
יום רכיבה רביעי: תום מגלה בסוף יום הרכיבה חורים בתיק שנגרמו מברגים בולטים. שוב נתפרים התיקים.
יום רכיבה חמישי: התיקים נכנסים בגלגל של תום. אין נפגעים לכוחותינו. שפצור נוסף נדרש.
יום רכיבה שישי: בורג אשר מחבר את התיקים לקליפסים נשבר שוב אצל תום. מזל שהבאנו ברגים מהבית..
יום רכיבה שביעי: הגומי עם הוו אשר תופס את התיקים נכנס לגלגלו של תום ואומר שלום לעולם.
יום רכיבה שמיני: אותו סיפור רק עם התיק השני וסמטוחה גדולה גדולה בגלגל.
יום רכיבה 11: ליגאל נשבר הבורג המחבר בין התיק לקליפסים.
יום רכיבה 14: בורג שני בתיקים נשבר ליגאל.
יום רכיבה 14: אזיקון, אשר החזיק מעמד 14 יום והחזיק את הסבל בחלקו העליון, נשבר. נס 14 הימים…
מקווים שזו תהיה התקלה האחרונה…
יום רכיבה אחד לפני האחרון. בידיעה הזאת קמנו בבוקר- חלקנו יותר מאמינים בה וחלקנו פחות. כמו שאמרנו, קמנו בצימר האירוח בצופר ויצאנו, שוב, לכיוון ציר המעיינות. אחרי 2 ק"מ של נסיעה הגענו לציר המסומן אדום והתחלנו לרכב דרומה וכנראה בפעם הראשונה זכינו לראות את הזריחה ולא לצאת אחריה. רכיבה בשעות הבוקר המוקדמות (6:00) מומלצת ומאוד יעילה.
נסיענו בדרך שעולה ויורדת בהררונים קטנים ועושה הרבה תפירות גובה וכרגיל כל שעה עשינו הפסקה- פעם לאנרגיה עם חטיפים וקרקרים ופעם בשביל קרם הגנה. עד הצהריים ייעדנו לעצמנו להגיע ל-"ק"מ ה-101" ולעשות את הפסקת הצהריים שם.
כ-40 ק"מ היו המרחק מתחילת היום ועד להפסקת הצהריים, מרחק מכובד ביחס לכל יום רכיבה שהיה (פרט ליום שנסענו בכביש), בעיקר בזכות הדרך המתונה יחסית והחלקה יחסית (גם מבחינת תוואי וגם מבחינת תקלות- רק פנצ'ר אחד של יגאל). איך שהגענו לכושי רימון שאלה אותנו אחת המקומיות: "כמה קילומטרים?" אמרנו ש-700 והיא מבחינתה הציעה לנו את עזרתה והסתלקה מהמקום. את הפסקת הצהריים ניצלנו להזמנת מלון באילת. גילינו שהמלון הקבוע שלנו- "רביירה", תפוס והתחלנו במירוץ נגד הזמן למצוא מלון.
לא נחנו עד שמצאנו את מבוקשנו ואכן מצאנו מקום באותו מלון. ככה זה, אם ממש רוצים מוצאים. המשכנו את דרכנו בשביל לאורך כביש הערבה- שביל ארוך ארוך וגם הוא עולה ויורד לרוב, שהוביל אותנו לאורך עוד 30 ק"מ עד ליעד היומי- הישוב "יהל". שעון האור הראה עוד 50 דקות לחשיכה ובתוספת לירח שעמד לעלות החלטנו להמשיך לישוב הבא כדי שביום הבא לא נצטרך להכנס לשעות החום ולרכב.
הישוב הבא שעמד בתור לארח אותנו היה "לוטן". אחרי נסיעה מהירה מאוד, חלקה בעיקר באורו של הירח, הגענו לכביש הגישה של הישוב וראינו לא רחוק מאיתנו אורות של ישוב נוסף. בדקנו מהו הישוב והסתבר ש"קטורה" הוא שמו. בהתחשב בכך שכביש הגישה ללוטן אורך כ-קילומטר, החלטנו לבדוק את קטורה בהנחה שהמרחק ביננו לא גדול יותר מ-2 ק"מ וגם יקדם אותנו קצת יותר למחר.
הגענו תוך דקות לישוב, נכנסנו ואחרי בירורים הסתבר שעוד רבע שעה סוגרים את הצרכנייה. עטנו על הצרכנייה ולקחנו מים (נאלצנו לוותר על תפנוקים נוספים עקב חוסר במזומנים.. ככה זה ש-90% מהישובים שאתה עובר בהם לא מקבלים אשראי) מינרלים וזזנו לבדוק חדר. מחיר החדר גם עלה על יכולתנו ולאחר מחשבות קצרות על אוהל בישוב הצלחנו להוריד את המחיר למזומננו והגענו לחדר חביב לישון את לילנו האחרון לפני העיר הגדולה.
נתוני היום:
מרחק: 81.83 ק"מ (100% שטח)
זמן רכיבה נטו: 7:02 ש' (שיא חדש)
מהירות מקס': 32 קמ"ש
מהירות ממוצעת: 11.6 קמ"ש
10 בבוקר. זאת השעה שרובנו התעוררנו. ולא, הפעם לא מדובר על התעלמות מהשעון כמו בכל יום אלא על יקיצה טבעית וטהורה! כהמשך לחצי יום החופש שהיה בירושלים, החלטנו שאת חצי יום המנוחה השני נעשה כשנגיע לערבה, וכך עשינו. אחרי שהתעוררנו המשכנו לנוח ונוח עד שהגיעה השעה להתחיל להתכונן. יציאה קצרה החוצה חשפה את מימדי החום בערבה: חחחחם!
ב-3 בצהריים יצאנו לדרכנו ממושב חצבה לכיוון המפגש עם כביש הערבה ולכיוון ציר המעיינות. נכנסנו לשביל שמוביל אותנו בלי עיקופים מיותרים אל השביל השחור והמשכנו איתו. הציר, שהיה מלא בקפיצות שיצרו כנראה כלים כבדים של הצבא, היה מציק קצת בתחילה אבל אח"כ יחסית נוח. השמש עדיין חיממה מאוד עד השעה 16:00.
בתחילת היום היעד שנבחר היה הישוב "ספיר". תוך כדי הדרך החלטנו שאנחנו נספיק יותר לפי תוואי השטח והחלטנו לבדוק מהו הישוב הבא אחריו. גילינו שהישוב הבא הוא "צופר" וזכרנו שיש בו מלאך שמארח מטיילים משביל ישראל (שאגב, שינה את נתיבו מהפעם האחרונה שהדפיסו את המפות שלנו). צילצלנו למלאך והתברר שהוא לא מארח יותר, אבל יש מישהי אחרת במושב שמארחת. התקשרנו אליה והיא הכווינה אותנו לביתה. איך שהגענו למקום מצאנו איזור מעוצב עם קירות מעוצבים, ברמה של צימר +. נכנסנו לדירת ההארחה וגילינו איזו השקעה ניתנה בבניית החדר והקומפלקס כולו.
מכאן רצינו למסור תודה ליונה עופרן שאירחה אותנו!
לסיום היום עשינו קניות ואכלנו פסטה עם רוטב פיקנטי וגבינה צהובה נמסה, טעים!
קינחנו ב"לפחות 900 גרם גלידה" כהגדרת היצרן. שלר נתפוס אותו מרמה חס וחלילה….
נתוני היום:
מרחק: 35.8 ק"מ
זמן רכיבה נטו: 2:52 ש'
מהירות מקס': 34.1 קמ"ש
מהירות ממוצעת: 12.4 קמ"ש
הגענו ליום הרכיבה ה-12. היום הסתכלנו על המפות וגילינו שאם אנחנו רוצים לעבור את כל איזור הבדואים החביבים ולהגיע למקום מבטחים אנחנו צריכים לרכב 90 ק"מ. אני חוזרת בשנית- 90 ק"מ! מרחק שלא נתפס עד אותו היום (במקסימום היומי נסענו 70 ק"מ).
לקראת סיום התארגנות הבוקר הגיח אדם נחמד והתחיל לספר שהוא עשה משהו דומה באופניים- רק בארה"ב, ושהוא עושה הרבה טיולי אופניים בארץ. סיפרנו לו אודות הטיול ועל כל מה שעברנו עד עכשיו ואחרי בוק קצר יצאנו לדרכנו.
התחלנו את הרכיבה מוקדם יחסית (6:30) ועלינו על הכביש לדימונה (שטח בעייתי באיזור זה). אחרי 3 שעות ו-35 ק"מ הגענו לדימונה ועשינו שם הפסקה קצרה לתדלוק וקצת קבוקים.
המשכנו מדימונה ועלינו על כביש שומם ביותר (פנייה דרומה בצומת רותם) ועליו רכבנו כאילו היום יום כיפור. כך נסענו כמה דקות עד שהגיע מאורע חשוב, חגיגות ה-600 ק"מ לטיול! הצדענו לאופנינו והמשכנו לדווש. יגאל, שלא נרגע מהמאורע, ניסה להרים גלגל מספר פעמים ונחשו מה…. כן, הוא התהפך. במהירות 20 קמ"ש זה לא כ"כ נעים וגם הצמיג שלו חשב כך ויצא ממקומו. אחרי שחיטאנו את הפצעים השטחיים ותיקנו את הצמיג המשכנו באיטיות בדרכנו לעבר הפסקת הצהריים שתיכננו בחניון הלילה של רשות הטבע והגנים.
הגענו למקום המסומן במפה וגילינו ש"חניון" זה אוסף של אבנים שמגדרות שטח של חול. באין צל קרוב פתחנו את אוהלנו וגילינו שיש רוח מאוד חזקה. התיישבנו באוהל לארוחת צהריים וטחנו שתי עוגות ודובשניות כדי להרגיע את הבטן הרעבה. אחרי כמה דקות פתרום הגיח רכב ובחור הציג את עצמו כנציג של "גיאופן" -חנות אופניים בשדה בוקר. אליו התלוו שני בחורים מהולנד שעושים סיקור על ענף האופניים בארץ. סיפרנו להם על מעללינו בארץ הקודש וחזרנו לאוהל לעומת שבאנו.
אחרי רבע שעה נוספת ברוח החזקה ובחום הבנו שמיצינו את העסק והחלטנו להתקפל וכבר להמשיך לחצבה, יעדנו היומי. המשכנו לדווש בחום, עברנו עליות קשות וירידות מהנות ואחרי הרבה הרבה קילומטרים במישור הגענו למקום שדיברנו עליו רבות במהלך הטיול, מעלה עקרבים.
ירידות הקדימו את ירידותיו התלולות של המעלה (ירידה של 400 מטר בגובה בתוך 2 ק"מ של נסיעה). הגענו למעלה עקרבים. איזה ירידות מטורפות. הברקסים התקשו לעצור. אחרי שעברנו את הירידות בשלום התברר שאין לנו רק עוד 3 ק"מ לעבור אלא עוד 20. המצב רוח כבר לא היה משהו משהו כי היינו כבר באיזור ה-80 ק"מ באותו היום.
אחרי שעלינו עלייה נוספת התחלנו לרכב בירידה ממש נוחה. צברנו מהירות ושכחנו מהפדלים לרגע וחשבנו שהאופניים שינו צורה לאופנוע. כל אחד כמעט ונרדם על הכידון ותוך רבע שעה עברנו מרחק של 10 ק"מ. הגענו בסיום לכביש הערבה ומגובה של 520 מטר בדימונה הגענו לשפל יומי של ( 130 -) מטר.
עשינו עצירה בעין חצבה לאייס קפה ועשינו בירור ללינה. אחרי כמה צימרים בחרנו את הצימר של "שלווה במדבר" שהציעו מחיר נמוך יחסית ושירות טוב. הגענו לצימר ומיד שלחו אותנו לבריכת המושב להרגעת השרירים. עשינו מתיחות במים ועשינו קניות בשר ולחמניות במכולת השכונתית.
הלכנו לישון בלי שעון מעורר ושפוכים מעייפות אחרי יום ארוך, קשה ומספק.
נתוני היום:
מרחק: 100.84 ק"מ!
זמן נטו: 5:57 ש'
מהירות מקס': 49.1 קמ"ש
מהירות ממוצעת: 16.9 קמ"ש
יום הרכיבה האחד-עשר בשביל האופניים של ישראל. קמנו במגרש הכדורגל וגילינו למשחתנו שלא הפעילו את הממטרות בלילה ולא התחילו אימון כדורגל ב-6:00 בבוקר. קמנו כמעט ביקיצה טבעית כשאיתי אומר לנו שהשעה 6:45. תוך רבע שעה כבר היינו על האופניים בדרך לתחנת הדלק הקרובה לקפה וקורנפלקס וחלב בשביל הסטאראטר של הבוקר.
נכנסו לשטח לאחר כ-3 ק"מ בכביש ואחרי שחלף על פנינו אופנוען משועמם משהו כמו 10 פעמים (הכל בגלל הסרפטינות…). אחרי שחלפנו על פני כמה וכמה מטעים התגלתה בפנינו תופעה מדהימה- אנחנו במדבר! פתאום כל הירוק נעלם ונשארו רק גבעות צהבהבות ושוממות והרבה שמש. במשך קילומטרים רבים לא מצאנו עץ אחד כדי לנוח לידו והשמש התמידית התחילה להתיש..
הגענו אחרי עליות וירידות רבים וניווט לא פשוט לישוב דבירה, שהחליט שהוא עושה ניתוח לשינוי מין וקורא לעצמו דביר. בדיוק כמו שקראנו באתר של עידו מזור (שעשה גם כן שביל ישראל באופניים) בישוב "לא רוצים להרוויח כסף" כהגדרתו של יגאל, ואין אפשרות לקנות במכולת המקומית. מנהלת המכולת התחשבה קצת והסכימה שנקנה מים (במחיר לתיירים שלא מבינים בכסף המקומי) ולאחר שרוקנו את הבקבוקים לשקיות השתייה הוסיפו התושבים חטא על פשע ואמרו שיש ברז מים קרים בצד השני של המכולת. תודה באמת.
החלטנו שאנחנו לא עושים הפסקת צהריים בישוב שלא רוצה להרוויח כסף והמשכנו ליער הסמוך. אכלנו את מנת השף, לחם עם דבש, וניסינו להתעלם מאלפי הזבובים שכרגיל- הלכו לבדוק מה שלום הפצעים של יגאל, שזה מצידו, ניסה להתעלל בהם.
המשכנו לנוע על כביש שומם שמוביל ללהב בדרך טיפה מאריכה אבל בטוחה ללא רכבים. אחרי להב המשכנו בכביש לכיוון עומר במישור "מושך" שבו לאורך 4 ק"מ נסענו במהירות 40 קמ"ש +. הגענו לאלונית ושם חיפשנו תחליף ללחם שבד"כ אין בתחנות דלק. לקחנו שתי חבילות של דובשניות (גם טעים וגם מזין, התמורה הטובה ביותר לילד שלך..) והמשכנו בדרך לעומר/באר שבע.
בדרך בררנו על מלון בב"ש שדרש 950 שקל ללילה. אז החלטנו שישנים באוהל, קצת יותר זול.. (יש גבול לכל תעלול). אחרי שהגענו לכניסה לעומר מצאנו דשא על הכביש הראשי שבו עשינו הפסקת אנרגיה + בירור על מקום לינה. מכשלא מצאנו שום מקום החלטנו לבדוק אפשרות התנחלות על הדשא בגן התעשייה המרשים של עומר. עשינו סיבוב ומצאנו מדשאה יפיפיה בעומקי הגן והתמקמנו לפני שירד החושך.
כמובן שאי אפשר בלי ארוחת ערב. בדקנו את האופציות והאפשרות הזמינה היחידה שהייתה להזמנה הייתה פיצה דומינו מבאר שבע. בשביל החלבונים הזמנו עם תוספת פילטונה. האבסנו את עצמנו והלכנו לישון אחרי שהסתרנו את האופניים מאספני המתכות ע"י אחד הכללים שלמדנו בצבא- הנמכת צללית.
נתוני היום:
מרחק: 61.25 ק"מ
זמן רכיבה נטו: 4:34
מהירות מקסימלית: 46.8 קמ"ש
מהירות ממוצעת: 13.3 קמ"ש
יום חמישי, יום הרכיבה העשירי בשביל האופניים של ישראל נפתח, כאמור, במלון בירושלים. קמנו מוקדם, קצת מסרבים לעזוב את המיטות הנוחות ולהתחיל לרכב בירידות ובעליות היוצאות מירושלים. הפעם החלטנו לחזור מירושלים בשביל המקורי שתכננו ולאחר בדיקה קצרה במפות גילינו איך מנווטים החוצה מתוך ירושלים וירדנו לארגן את האופניים ולזוז. ארזנו את החפצים ויצאנו לטיול ברחבי ירושלים.
הגענו לואדי שמוביל לבית- זית וירדנו במהירות מסחררת לאורך הכביש ואח"כ במהירות הרבה יותר איטית בשטח סלעי שהפך לשביל רך ורחב עד למפגש עם שבילנו מהיום הקודם, ליד כביש 1. משם חזרנו באותם השבילים כמו שהגענו לירושלים, רק שלא זכרנו כמה ירידות היו לנו בהלוך, מה שעכשיו הפך לעליות קשות…
את הפסקת הצהריים עשינו אחרי אחת מהנקמות המתוקות- ירידת דרך בורמה שארכה כ-20 דקות אחרי שעלינו אותה יומיים לפני כן בשעה וחצי. אכלנו כרגיל דבש ולחם ואחרי שליגאל נשבר שפיץ (חישור) בגלגל האחורי הסכמנו שאנחנו צריכים לתקן את זה בהקדם האפשרי, לפני שהגלגל יקרוס תחת הלחץ (אגב, שבירת השפיץ לוותה בפנצ'ר בירידות המטורפות מקיבוץ צובה).
עשינו בדיקה קצרה וגילינו שחנות האופניים הקרובה והיחידה נמצאת בבית-שמש ונקראת "BIKE בן". אז נסענו לבית-שמש, שהייתה גם ככה במסלול נסיעה שלנו, אבל היינו צריכים להכנס לתוככיה בגלל הבעייה באופניים. כשהגענו לחנות שמנו לב שמישהו קרא את מחשבותינו והציב מכולת ליד חנות האופניים, ככה שיכולנו "לתדלק" את עצמנו לפני המשך הנסיעה. לאחר תיקון משביע רצון ומהיר, שהעניק לגלגל של יגאל עוד נשמה אחת לפחות, באנו לבעל החנות והאחרון לא רצה שום תשלום על התיקון, בעיקר בשל התלהבותו מהרעיון. תותח.
המשכנו מבית- שמש על הכביש לכיוון היעד היומי- בית גוברין. גילינו פתאום, אחרי כל השטח שבו נסענו ואחרי העליות לירושלים שנסיעה בכביש הרבה יותר מהירה. אבל הרבה יותר. מהר מאוד התקדמנו בכביש, אך גם כמובן שחייבות להיות תקלות. הוונטיל של יגאל החליט שיש לו אישיות משלו והתחיל להוציא אוויר בתזמונים חופשיים. פעמיים היינו צריכים להשתמש במפתח וונטיל בשביל לאפס אותו ולנפח מחדש.
החושך כבר ירד, עברנו למצב לילה עם פנסים קדמיים ואחוריים והמשכנו בנסיעה מפנקת שרובה בירידה עוד 10 ק"מ עד לבית גוברין. כשהגענו לשם לא ממש מצאנו צימר או חדר הארחה, אז פנינו לאופצייה השנייה, אוהל. חיפשנו דשא שלא יהיה בולט מדי ולא כ"כ מצאנו, אבל מצאנו ילד קטן שידע בדיוק את כל הפרטים הרלווטיים לאיזור, כולל מקום לינה ואכילה. קפצנו לתחנת הדלק הסמוכה ואכלנו בגט עם שניצל ועוגה בשביל הפחמימות.
אח"כ חזרנו לבית גוברין וגילינו פתאום דשא נסתר. זה היה מגרש הכדורגל של הקיבוץ ושם פרסנו אוהל והלכנו לישון….
היום שחששנו ממנו ביותר הגיע- העלייה לירושלים! עד לפני יומיים חשבנו שנשאיר את הציוד בשער הגיא ונעלה קלילים וזריזים את העליות הקשות לעיר הקודש. אממה, המזל השתבש והתיקים נשארו במקומם (על הסבל) וגם אנחנו לא רצינו להתקע בעליות לירושלים כשפתאום יורד עלינו הליל. התחלנו את הרכיבה מבי"ס שדה בית מאיר ועלינו גבוה גבוה לכניסה לישוב. לא עברו 10 דקות ויגאל כבר נפצע עמוקות ע"י אזיקון מרושע ושוב נאלצנו לבצע חבישה בשטח.
יצאנו מהיישוב וירדנו עם שביל ישראל לנחל כסלון בדרך מהירה מהצפוי וללא עליות קשות או מורגשות. שאלנו את עצמנו- מתי כבר עולים לגובה?? וכקילומטר לפני הישוב צובה קיבלנו את התשובה. הגענו לעלייה מטורפת שבקושי סיימנו ברגל ולבסוף הגענו לישוב ועשינו הפסקה קצרה עם וופלים וקפה.
משם המשכנו לסטף ושם גילינו שירושלים המציאה שביל שמגיע מהסטף עד לירושלים.
כל עוד השביל תאם את שלנו, היינו מבסוטים ולא היו בעיות, עד שהשביל שלנו ושביל ירושלים התפצלו, אז החלטנו לנסות לאלתר ולעקוב אחרי שביל ירושלים, שהתגלה כשביל להולכי רגל מינוס (נינג'ות). אחר כך השביל התרחב וגילינו שהוא מגיע לרמות, לא בדיוק הכיוון שלנו אבל אם זה ירושלים- אנחנו לא נתלונן.
אילתרנו בשטח וראינו שביל שנראה לנו כמגיע למרכז העיר ועקבנו אחריו בעלייה נוחה ויעילה, אשר בתוך חצי שעה הביאה אותנו לשדרות בגין, כקילומטר ממחלף גבעת שאול שבכניסה לעיר. עם מעט ניווטים ברחבי ירושלים והרבה אנשים שאמרו "וואי וואי וואי" כששאלנו אותם איפה המלון, הגענו למלון, הורדנו את הציוד וללא עיכובים נוספים יצאנו לכותל!
ולאחר כל המאמץ והזיעה, הגענו לכותל וכמובן- לא הכניסו אותנו עם האופניים. אז נאלצנו להשאיר אותם בחוץ ולהיכנס ברגל, על מנת שיגאל יוכל לשאת תפילה ולהניח תפילין.
חזרנו למלון בשעה 17:00 ונכנסנו להתקלח ולהתרענן לקראת ארוחת הצהרערב אשר תוכננה כבר בראשית היום, נכנסנו למונית ונסענו לאיוו מיטבורגר המפורסם. אחרי שאכלנו מנה עסקית שכללה 400 גרם של בשר, ליגאל היתה דודא לגלידה והלכנו לאכול באלדו גלידה טעימה מאוד (0% שומן פרווה!!) החלטנו שאי אפשר לסיים את היום בלי כוס בירה קרה ונסענו באוטובוס לדאבלין, הזמנו בירה וגילינו שיש לנו 5 דקות לסיים אותה כדי לקבל אחת נוספת בחינם, לא שווה את המאמץ.. אבל היינו חייבים.. אז שתינו מהר וקיבלנו עוד אחת, לא ממש השתמשנו בה, מלבד סחרחורת קלה (זה כי כשאוכלים בריא הרבה זמן ולא שותים, האלכוהול משפיע מהר.. באמת, תבדקו), חזרנו למלון (שהיה 40 מטר מהדאבלין) וניסינו לראות את משחק הנבחרת אבל נרדמנו הרבה לפני שהוא הסתיים.
לילה טוב.
תודה לדביר, חברינו היקר בגולה, על העזרה הרבה בהקמת הבלוג, ועל אחסונו ברשת Horef.net, ועל התמיכה הנפשית מעבר לים. (בתמונה למעלה זה לא דביר...)
3Bikes.org
Copyright © 2019
שביל ישראל באופניים, לא "עוד" מסלול אופניים
תגובות אחרונות