3Bikes - שביל ישראל באופניים

אל האינסוף ומעבר לו

יום הרכיבה השלישי בשביל האופניים של ישראל התחיל בהתעוררות קשה בצימר המפנק בכפר ברוך. כשהלכנו לישון חשבנו שנגיע ביום הרכיבה הבא עד חוף דור ובו נישן, אך לאחר התבוננות במפות הבנו כי ביננו לבין עיר האורות חדרה מפרידים רק כ-50-55 ק"מ. טיפול קטנטן באופניים הביא לתחילת יום חלקה יחסית ורכיבה שקטה ליד נחל צבי וקישון.

לאחר שפרצנו דרך עדר של פרות המשכנו במעבר דקיק וכמעט חסר יציבות על רצועת בטון וצינור מים. אחרי שעתיים כבר היינו בצומת התשבי ולאחר פגישה מעודדת עם שני רוכבי אופניים המשכנו לתוך השביל הצמוד לכביש ואדי מילק (להלן "שביל החלב") מסתבר שלא רק ליד מנחמיה יש עליות אלא גם ליד הישוב אליקים רצו כמה, אז הם קיבלו. ועוד איזה עליות! הבעייה הכי גדולה בהן הייתה, לעלות!

מאבק קשה בחול ואבנים מתדרדרות השתלם בסוף כי הגיעה הפסקה. התאוששנו והמשכנו לתדלוק בתחנת הדלק במחלף אליקים ומשם המשכנו בצמוד לשטח האש על השבילים המובילים מערבה. לאחר ירידה מהירה ביותר הסתבר שיגאל נפצע מאבן או עב"מ כלשהו שהושלך לרגלו וגרם לו לחתך עמוק. צוות מד"א הוזנק ותוך שניות פתחנו את ערכת העזרה הראשונה וחבשנו אותו.

יצאנו להפסקת צהריים ושינה עמוקה של שעה והמשכנו בעליות וירידות מטורפות בדרך למחצבת שפיה וכביש 4. את החלק האחרון של היום עשינו ברכיבה בשדות עד לג'יסר א זרקא ומשם לחוף הים עד לקיסריה ולחדרה. בסיכומו של יום: היה אינטנסיבי!

נתוני היום:

מרחק: 68.16

זמן רכיבה נטו: 5:51

מהירות ממוצעת 11.6 קמ"ש

מהירות מקס': 39.4 קמ"ש

"::יום החמרמרת הבינלאומי::"

יום הרכיבה הרביעי בשביל האופניים של ישראל התחיל בחמרמורת קשה. איתי לא הצליח להתעורר בבוקר עקב כאבי ראש קשים וחום, כנראה בגלל אופי המזון בטיול. שעתיים של התאקלמות באוויר העולם הספיקו ויצאנו לדרכנו. המשכנו לרכב על השביל הכחול (ראו תמונה בפוסט הקודם) ועלינו עוד טיפה עד לתחילת הירידות של אותו היום.

חצי שעה לאחר תחילת הרכיבה נתקלנו בעלייה מפחידה מאין כמוה. כמו אותה אחת מאתמול אבל- בשטח! מפותלת וקשה וגם מדרדרת. עשינו עצירה קלה לאגירת אנרגיה לפני העלייה הגדולה ולהימורים כמה זמן יקח לנו לעשות אותה. בסוף העלייה הסטופר הראה 35 דקות מייסרות. 2 ק"מ אחר כך היינו כבר בקיבוץ גזית ("אמגזית" ו"נעלי גזית" זה שלהם). אחרי בירור קצר הסתבר שתושב מחוץ לקיבוץ לא יכול לקנות בכל-בו. אז סינג'רנו מישהו שנרשום על חשבונו ונחזיר לו ביד נדיבה. אחרי כמה התקוטטויות והפיכת שולחנות אצל מנהלת הכל-בו התחלנו במסע הקניות. לחם, ריבה, פסטה ומים- זה מה שהיינו צריכים. כל עוברי האורח בחנות הסתכלו עלינו כאילו נחתנו מהשמיים ונעצו בנו מבטים מוזרים כאילו אנחנו לא רואים אותם…

החלטנו שאנחנו לא רוצים לעשות את הפסקת הצהריים שם, למרות מרבדי הדשא העצומים ועברנו ליד קיבוץ מיסר ועין-דור. עוד קצת עליות בדרך לדברת- חלקן קלות חלקן קשות, והגענו להפסקת הצהריים המיוחלת. ריבת משמש שיגאל כה אוהב ולחם הפעם היו ארוחת הצהריים ואיתי, שהראה סימני גסיסה, דפק שנ"צ עסיסי על הדשא בתחנת הדלק בצומת דברת.

בסוף ההפסקה היינו צריכים להחליט- שני הישובים האפשריים ללינת לילה היו כפר גדעון והאיזור שהיו רחוקים 7 ק"מ מאיתנו (יחסית קצר) או כפר ברוך שהיה רחוק מאיתנו 21 ק"מ. נשארו לנו 3 וחצי שעות רכיבה והאופציה השנייה נראתה לא כ"כ ריאלית בהתחשב בקצב של אותו היום.

החלטנו לעשות את המאמצים! הזמנו צימר בכפר ברוך והחלטנו שמגיעים לשם. נסיעה מהירה ללא עיכובים מיותרים ותקלות לא צפויות הציבה אותנו ב-6 וחצי בכפר ברוך ומשם הגענו ישר לצימר. לפני הצימר עמדה בפנינו משימה אחרונה- מעבר שני כלבים רציניים. כמובן שעברנו אותם בתרגולת יגאל (ראו יום 2) והלכנו לישון בצימר- אחרי מנת שווארמה ופרגיות בבגט.

הדרך לגיהנום מלאה בכוונות טובות

השכמנו מוקדם בבוקר, כרגיל ב-5:00. הפעם, השכלנו לאכול ארוחת בוקר – קורנפלקס לפנים… (הרבה פחמימות). התארגנו מהר, והתחלנו את רכיבתנו דרום-מערבה. עזבנו את חוף כינר, והתחלנו לרכב לאורך החוף המזרחי של הכינרת. בהתחלה קצת בכביש, ולאחר מכן בשביל האופניים סובב כינרת. המטרה הייתה להגיע אל האלונית הקרובה על מנת להצטייד במזון ושתייה. לאחר רכיבה רצופה של 18 ק"מ, הגענו לאלונית, ועשינו הפסקה קצרה שהתארכה מה שכמובן עיצבן את תום, כי 31,536,000 השניות הבאות של תום כבר מתוכננות ורשומות בפנקס.

בהמשך חתכנו לשביל שטח, והמשכנו במסעינו לכיוון דגניה א' ודגניה ב'. בדיוק בזמן הזה איתי החליט שהוא מקבל מחלת ים, בעודו רוכב, והתחיל לחמרמר. לאחר שקרכיבה של עוד כ-12 ק"מ, שבהם עברנו את הדגניות ואכלנו עוד קצת אבק שטח טרי, הגענו בשנית לנהר הירדן. החלטנו שגם היום נצטנןן בנהר ונטבול בו. לכן את הפסקת הצהריים היומית ביצענו שם. שף חמרמיר בעודו סובל ממחלת הדרכים שלו, החליט לנוח על פלציפו ודפק שנץ. שף תום, ועוזר השף יגאל, הכינו פסטה (כמובן) ל-ב-נ-י-ם. לאחר אכילת הפסטה, כלומר יגאל ותום אכלו, ואיתי קירקר קצת, התפנה זמן לטלפונים ולטבילה. הטבילה בוטלה בסוף, כי איך לומר את זה יפה, הישראלים השאירו הרבה במבות בנהר…

עם סיום ההפסקה חצינו את הירדן, והמשכנו לרכב בשביל לכיוון מנחמיה. כשהגענו למנחמיה, ראינו הרבה בתים יפים, ואפילו חשבנו שהגענו לקיסריה של הצפון. אבל ההשערה התפוגגה מיידית, כאשר ראינו אמא מדברת בפלאפון בשפה מאוד נאותה, בעוד ילדיה איתה. אבל אחלה בתים. בסוף מנחמיה ציפתה לנו ההפתעה הגדולה, הדרך לגיהנום, שתום בחר למסלול בטענה שהוא רצה לעשות את הטיול מעניין. איך לתאר את הדרך הזו יפה? הר בגובה 250 מ', שזה לא נשמע כל כך נורא, אבל… אנחנו התחלנו אותו 200 מ' מתחת לפני הים. רגע זה עוד לא הסוף, כל העלייה הזו מתפרשת לאורך של 3 ק"מ. שזה אומר בערך 1 מ' עלייה כל 6 מ' – מ-ט-ו-ר-ף!

ההרפתקה הקטנה וה-"מעניינת" הזו, לקחה לנו 3 שעות, של הרבה סבל והרבה הפסקות באמצע. למזלנו, הגענו לפסגת ההר, שאין לנו כל כך מושג איך קוראים לו, בדיוק כשירד החושך. ולא כל כך התחשק לנו להמשיך לפדל בחושך, אז פשוט החלטנו לפתוח את האוהל על פסגת ההר. ככה זה, הדרך לאילת מלאה בכוונות "מעניינות".

כל הדרכים מובילות לכנרת

היום השני במסע הנפלא לאורך שביל ישראל (שביל ישראל שאנחנו יצרנו) החל, ותום כהרגלו, השכים את כולנו מוקדם בבוקר. כל כך מוקדם, שאפילו הציפורים המעצבנות עוד ישנו. כן, השעה 5 בבוקר, ולא התעוררנו כל כך מוקדם כבר הרבה זמן, אבל אין מה לעשות, צריך לתפוס את השמש בשעותיה היפות, ולהתחפשן בצהריים. התארגנו יחסית מהר (כמובן שלא עמדנו בזמנים של תום), אבל ב-6:30 היינו כבר בדרכינו אל הלא נודע…

ללא ארוחת בוקר [טיפ תזונתי: טעות!!!], יצאנו מכפר סאלד, כאשר המטרה בסוף היום הייתה לפרוס את מאהלנו על חוף הכינרת. הבוקר, התחיל ברגל שמאל, כאשר השביל בו התחלנו לרכב לכיוון כפר/ישוב גונן, היה יותר דומה לדרך שאריות של נפילת אסטרואידים, עם מדרון תלול [אפילו תלול מאוד]. אבל… מה שיפה בעליות, שבסוף כל עלייה, יש ירידה.

וואה וואה איזה ירידה הייתה לנו. אבל לפני הירידה, חיפרנו על הטעות שלנו וסעדנו קורנפלקס בגונן. ועכשיו שוב לירידה החושילינג… פנינו היו מועדות לכיוון "שביל הסרגל" [אנחנו המצאנו] של עמק החולה – 10 ק"מ שטח, ישרים כמו סרגל, כאשר בסופם יש גישה לנהר הירדן. כמובן שלא יכולנו לעמוד בפיתוי, מה גם שהשעה הייתה 11:00, אז הגיע הזמן לספגטי מבית שף חמרמירואה, טבילה בירדן, וחפשנות באופן כללי.

בסיום ההפסקה, נותרו לנו עוד 3 ק"מ עד ישוב גדות, בהם תכננו לקנות מים ולהשלים קצת ציוד. ה-3 ק"מ האלה הסתברו כיותר, וגם לקחו לנו שעה בערך, אבל הסתדרנו. אבל אז הגיעה הפנינה של היום, ושל כל שבילי האופניים שרכבנו בהם אי פעם. מגדות  ירדנו קצת בכביש ונכנסנו לשביל "הירדן ההררי".

שביל הירדן ההררי, זהו שביל מדהים ביופיו. בעיקרון, הפרש הגבהים בין הנק' בה התחלנו את המסלול, לסיום המסלול הוא 400 מ'. אבל, ה-400 מ' האלה פרוסים לאורך 10 ק"מ של שביל רחב, נוח לרכיבה, ונוף מהמם. מבנה המסלול הוא בערך 1 מ' ירידה, ולאחר מכן 2 מ' עלייה, לכן העליות לא קשות במיוחד. מה שכן בשביל הזה קרה לנו הפאנצ'ר הראשון שלנו (לאופניים של יגאל). אבל אל דאגה, הפאנצ'ר תופעל תוך 2 דק' בערך.

לאחר שסיימנו את הירדן ההררי והגענו לפיסגתו בישוב כרכום, חיפשנו לשווא שביל אשר מסומן במפה, אבל כנראה שהוא מתחיל בדרך פרטית של אחת החצרות באיזור. המשכנו בכביש עד לישוב אלמגור ושם נפגשנו עם 3 כלבים אימתניים, יגאל דפק ספרינט וסחף אחריו את כל הכלבים ואיתי ותום המשיכו בנינוחות אחריו..

אחר כך ירדנו את כל הגובה שהרווחנו בירדן ההררי בשביל אחד קצר וסלעי והגענו אל כביש צפון הכנרת כשחשכה מאיימת לעלות עלינו. רכבנו עוד קצת ועברנו למצב לילה (פנסים ומהבהבים, יגאל עם אפודה זוהרת) והמשכנו לרכב עד לחופים הצפוניים ביותר במזרח הכנרת (דוגה וכינר). חוף דוגה היה סגור וחשוך מאוד ובמרחק כמה מטרים ראינו פנסים דולקים. ניחשנו שהם מהחוף הסמוך ועברנו אליו (חוף כינר).

בחוף היה דשא ותנאים סבירים מינוס ונערכנו בחשיכה לשינה ואכילת פסטה (כרגיל..). עייפים ותשושים הלכנו לישון פעם ראשונה באוהל בטיול ומסתבר שאין מספיק מקום לכולנו + התיקים, מה שננסה לשפר בלילה הבא..

נתוני נסיעה יומיים:

מרחק: 66.75

מהירות ממוצעת: 13

מהירות מקס': 54.5

זמן רכיבה נטו: 5:06

לילה טוב

כל מסע גדול מתחיל בדיווש אחד קטן (ושבירת סבל..)

היום הגדול הגיע!!

לאחר חלומות ארוכים ונשנים (3 שנים), תכנונים אינסוף וכמה פיילוטים טובים, יצאנו לדרך..

ההתחלה הייתה ב-8 וחצי בבוקר כשנפגשו בתחנה המרכזית. אוטובוס ראשון הנוסע לקריית שמונה הראה מחזה עגום- אין מקום בבגז'! האוטובוס השני הגיע, ביקשנו מהנהג "פותחת בגז'" וגם בזה התברר שהוא עמוס לעייפה, עד שהסתכלנו לצד השני של הבגז' וגילינו שהוא פנוי לגמרי. דחסנו את 3 הזוגות והתחלנו עולים צפונה. לאחר מספר שעות הגענו לקריית שמונה לשעת קונקשן והמשכנו לכניסה התחתונה של החרמון (כל זה עדיין באוטובוס… חפשנים, אלא מה..). כשירדנו מהאוטובוס חיכה סרט חדש- יגאל ה"עסוק" עדיין לא שיפצר את הסבל שלו והתחלנו לנסות להרכיב אותו. חצי שעה של ניסויים ואלתור קטן עם אזיקונים עשו את העבודה ויצאנו לדרכנו, שמחים וטובי לב..

התחלנו את היום בעלייה בכדי להגיע לנקודה בה עובר שבילנו (2 ק"מ דרומית לנקודת ההתחלה המקורית) והמשכנו בשביל מעאפן עם הרבה הרבה סלעים וטלטלות, ירידות מטורפות וקצב איטי במיוחד עקב הניסיון לשמור על התיקים שלמים….

לאחר כ-600 מטר התגלתה הבעייה הראשונה. יגאל עצר ולא יכל להמשיך. הסיבה: האום שמחזיק את הבורג, שמחזיק את הסבל, הצליח לעבור דרך חור קטן וליצור חור הרבה יותר גדול. מבולבלים? גם אנחנו היינו.. ניסינו אלתור, שוב, עם האזיקונים, והצלחנו להחזיק את הסבל למשך 100 מטרים קצרים. ניסינו שוב לשפצר את הסבל אך הפעם הצלחנו להחזיק 10 מטרים קצרים. ואז נזכרנו במורתנו האהובה לפיזיקה נירית, וכשחשבנו קצת על חוקי הפיזיקה יצרנו שיפצור שמתחשב בשיקולי הלחצים המופעלים על השילדה והסבל ויצאנו לדרך. ההמשך הפגיש אותנו עם כביש נווה אטי"ב-קריית שמונה ששם מצאנו את עצמנו יורדים מגובה 1700 מטר עד לגובה 100 מטר והתקרבנו לשיא המהירות אותו קבענו בירידה מהישוב מרר (69.6), הפעם קבענו 63 קמ"ש עם תיקים, מהירות מכובדת לכל דבר ועניין

סיימנו לנסוע על הכביש ונכנסו לשביל אדום המקביל פחות או יותר לדרך הנפט, רכבנו עליו כמה קילומטרים טובים וסיימנו בכפר סאלד, שם הזמנו יחידת אירוח ללילה, אכלנו ארוחת ערב ונפלנו לישון..

סיכום היום:

מרחק 22.63 ק"מ
מהירות ממוצעת: 15.4
מהירות מקס': 63.3
זמן רכיבה  נטו: 1:28:01

עד כאן להפעם, נתראה מחר!

אהם, אהם… לא שכחתם מישהו?

למען האמת תום הזכיר אותי מתישהו… אבל הוא לא אמר שאני יוצא לרכב בשביל ישראל, למען האמת גם אני לא ידעתי. יש המון עבודה בעולם הגיקים, וממש לא ידעתי אם אני אוכל לבוא. אבל בסופו של דבר, אמרתי שאני לא יכול לוותר על הזדמנות לצאת ל-"טיול של פעם בחיים". הרי אני ותום מדברים על זה כבר 3 שנים, אפילו עשינו את הפיילוט הראשון שלנו לפני שנתיים. זו הייתה רכיבה של 140 ק"מ ביום אחד, מחדרה לכנרת, דרך עכו!

הבעיה שלי תהיה קצת אחרת, כי בזמן שתום ואיתי עשו פיילוט (ועוד אחד), אני… איך לומר את זה?

כן, עליתם על זה, עושה בית זונות בתפוח הגדול… אבל, איך לומר את זה? אני בונה על הכושר הטבעי שלי. מה גם שבטיול אני כמעט ולא אעשן, כך שהוא חייב לעלות.

היופי בליסוע עם חננה כמוני, היא שאני חייב לעבוד. אני פשוט חיייבבב, גם אם זה 30 דקות ביום לפני השינה, אבל לנתק קשר לגמרי מהעולם אני לא יכול. עממה… בזכות ציודע העבודה "המשוכלל" שלי, ניתן יהיה לעשות משהו שלא נעשה מעולם, וזה לתעד את "שביל ישראל לאופניים" המאולתר שלנו (מה לעשות שרק ב-2010, וגם זה במזל יסתיים התכנון של המדינה). אז בגדול, הנה הציוד איתו אני הולך להיסחב בכמה ימים הקרובים:

הציוד תיעוד כולל את ה-EEE PC של חברת ASUS, זהו מיני-לפטופ מושלם לגיקים בדרכים, עם מסך 9 אינץ' ומשק של 1 ק"ג. נוסף על כך ישנו מודם סלולרי בדור 3 של סלקום, אשר מגיע עד למהירות של 1.5Mbit, ובסופו של דבר הפליפ קמרה, אשר קיבלתי במתנה מלקוח בטיול האחרון לארה"ב. הפליפ קמרה מסוגלת להקליט עד 60 דקות של הקלטת וידאו (תום דואג למצלמת סטילס), והאיכות ממש, אבל ממש סבירה (והיו כאלה שהגדירו אותה כטובה).

אז כן, אני איש ההייטק, איש הגאדג'טים, אבל אני גם יודע לרכב על אופניים:

עד השביל עצמו… צ'או!

דו"ח מצב

שבוע לפני היציאה למסע הגדול, והמלאכה מרובה. עד כה התעסקנו בבניית המסלול, בחשיבה על הציוד שיצא איתנו, בבדיקת הציוד, בתהיות, בהיות ושני נסיונות רכובים של 80 ק"מ ו-65 ק"מ.

השלבים בהם הכנו את המסע היו:

1. הכנת רשימת ציוד ולו"ז יומי. (כמה דקות)

2. מעבר על מפות סימון שבילים ותצ"אות ויצירת שבילנו (שלושה שבועות- כולל הכנת מפות A4!)

3. יציאה לפיילוט 1 והסקת מסקנות (כתפיים, תחת)- (יום, יומיים)

4. קניית רכוש והצטיידות ר-צ-י-נ-י-ת (יום)

5. יציאה לפיילוט 2 והסקת מסקנות (יום)

6. טיול לאיזור הנגב בכדי לבדוק אקלים והצטיידות נוספת אפשרית- עליו נפרט בקצרה:

נסענו לאיזור ים המלח בכדי לבדוק את הטמפרטורות בלילה ולדעת אם אנחנו צריכים להעזר בציוד נוסף לחבל ארץ זה. בשביל הרקורד הטיול כלל על האש, שינה בדרום ים המלח (איזור המלונות) וטיול ביום שלמחרת (נחל ערוגות- המון מ-י-ם).

איך שנחתנו עם המכוניות בים המלח, היכתה בנו הבשורה: חחחחחחחחחחחחחחחחחםםםםםםםםםםם במקום הזה!! ממש חם שם! אנחנו שחשבנו אם לישון עם סדין, כרבולית או שק"ש ישר החלטנו- סדין במקסימום! הלכנו לישון על מזרני הפלציב מכוסים בסדין וקצת מזיעים והתעוררנו, איך לא, מהשמש הקופחת (למרות שכשהלכנו לישון תכננו כך שהסככה הסמוכה תיצור עלינו צל). בהמשך היום, כצפוי וכהרגלו של כדה"א, התחממנו יותר ויותר והטמפרטורות היו פשוט לא הגיוניות (40C)! מה שמחייב הרבה הרבה מים, קרם הגנה והתמדה… אחרת נרכב רק בלילות (שזה פחות עדיף, הרבה פחות..). חזרנו יחסית מאוחר אבל בשביל פיילוט זה היה ממש נחמד והסקנו מסקנות בקשר לדברים שהיו לא סגורים עד עכשיו.

זהו…. אז זה נראה קצת מעט אבל בסה"כ הדבר העצום הזה לקח לנו פחות או יותר חודש וחצי, כשפה ושם יש כל מיני פינות קטנות לסגור, דברים חדשים לנסות, דברים חדשים לחקור (אוכל, תוספי מזון ושתייה, ציוד וכו') ולעשות עוד יום מרוכז אחד- "יום ירושלים בשביל ישראל" שהוא בחינת השטח בדרך לבירתנו הנצחית משום שכביש 1 לא מתחשב יותר מדי ברוכבי אופניים- קילומטרים על קילומטרים אין שם בכלל שוליים, את האמת? ביזיון! אז חיפשנו דרך עקיפה לירושלים ומצאנו דרך דרומית לכביש 1 שלא עושה יותר מדי משחק עם עליות וירידות כמו כביש 1 הלא החלטי אלא עולה פשוט, אבל במדרון מתון יותר). חוץ מבחינת השטח אנו נקנה הרבה הרבה חומרים בשביל הכנת חטיפי האנרגיה (84 חטיפי אנרגיה לבן אדם) וסגירות אחרונות של ציוד לאופניים. לאחר מכן אנחנו מחזירים את האופניים לכשירות הכי גבוהה שלהן ומשם הדרך לחרמון קצרה..

אבל העדכון המשמעותי ביותר (כלכלית, לוגיסטית, כאב ראש-ית) הוא שאנחנו לא נצא רק אני ותום לטיול הזה!! אלו מבינכם שעוקבים ומכירים את הסיפור מההתחלה יוכלו לנחש שיגאל, הבחור שביחד עם תום הגה את רעיון הטיול הזה מלכתחילה, עשה קאמבק מפתיע והחליט, שבוע לפני היציאה, שאחרי הכל גם הוא מצטרף! בעיקרון, אחרי שכאבי הראש חולפים מהארגון מחדש של העניינים אפשר לשים לב לעובדה שיש עוד זוג אופניים שמסוגלות לסחוב עוד ציוד ולחלק בצורה טובה יותר את המשקל בין כל משתתפי הטיול. אז עכשיו כל מה שניתן לכם לעשות הוא לצפות לעדכון קצרצר בנוגע לציוד של יגאל ו.. יוצאים לדרך!

עוד עדכונים בהמשך וכמובן בטיול עצמו!